נשק אזרחי

לאחרונה עלה מחדש לדיון ציבורי, מסיבות ביטחוניות ידועות, נושא הקלת רישוי הנשק בישראל. זהו דיון חשוב הנוגע לא רק לתגובה מהירה ויעילה יותר נגד מחבלים (שמשמעה, יש להזכיר, הצלת חיים), אלא גם לזכויות עקרוניות. אסביר: כפי שכלי רכב פרטי הוא אמצעי להגשמה יעילה של הזכות הטבעית לחופש תנועה, כך כלי נשק פרטי הוא אמצעי להגשמה יעילה של הזכות הטבעית להגנה עצמית. כידוע, הן כלי רכב והן כלי נשק הם כלים מסוכנים הטומנים בחובם פוטנציאל של שימוש לרעה. ככאלה, הגיוני וסביר לחייבם ברישום ולדרוש מכל המעוניין ברישיון להוכיח את מסוגלותו לשימוש חוקי ובטוח בכלי המסוכן.

במקרה של נשק, היעדר עבר פלילי ונפשי מהווים תנאי יסוד מובן מאליו. מה שאינו לגיטימי הוא לדרוש מאזרח נורמטיבי וכשיר להוכיח לפקיד את הצורך שלו בכלי. ואכן, כאשר אדם מעוניין להנפיק רישיון נהיגה ולרכוש רכב איש לא מעלה על דעתו לדרוש ממנו להוכיח לפקיד את הצורך שלו בנהיגה על בסיס מקום מגורים, עיסוק מקצועי וכיוצא באלה. כאשר אדם מעוניין להנפיק רישיון נשק, לעומת זאת, הוא נדרש לעמוד באחד ה"תבחינים".

האם אין סכנה בשיעור גבוה יותר של אזרחים חמושים?

כן, ישנה סכנה. תמיד יהיו בודדים שיעשו שימוש לרעה בכלי המסוכן שבידיהם, בדיוק כפי שישנם נהגים המשתמשים ברכבם לביצוע פשעים, עד כדי פיגועי דריסה; תמיד יהיו מי שיתפעלו אותו ברשלנות, בדיוק כפי שישנם נהגים הגורמים לתאונות דרכים עקב נהיגתם הרשלנית. עם זאת, ברור לכל בר-דעת שרובם המוחלט מבעלי הנשק החוקי לא יעשו בו שימוש לרעה בדיוק כפי שרובם המוחלט של בעלי הרכב הפרטי לא יעשו זאת.

חשוב גם לזכור שבנסיבות רבות הרוצח מסוגל לבצע את הפשע במגוון אמצעים, כך שהיעדר נשק חם בידיו לא ימנע את הרצח. צריך לקחת בחשבון גם את העובדה שפושעים ומחבלים ממילא משיגים נשק חם ככל שיש להם עניין בכך; מי שאינו מורתע מהענישה הפלילית הכרוכה בביצוע עבירה חמורה כמו שוד או רצח, סביר להניח שלא יורתע מהענישה הפלילית הכרוכה בנשיאת נשק ללא רישיון. ואכן, רוב מוחלט ממקרי הרצח בישראל אינם מבוצעים באמצעות נשק המוחזק ברישיון.

מספר מקרי הרצח הכולל בישראל, בניכוי המגזר הערבי, הוא יציב בשנים האחרונות למרות הגידול המתמשך באוכלוסייה (35 מקרים בשנת 2018, 35 מקרים בשנת 2019, 30 מקרים בשנת 2020, 36 מקרים בשנת 2021, 34 מקרים בשנת 2022); המספרים מראים בבירור שלא היה שינוי לרעה עקב הרחבת רשימת התבחינים בשנת 2018. מצד שני, במגזר הערבי ישנה עליה מתמשכת במספר מקרי הרצח (81 מקרים בשנת 2018, 100 מקרים בשנת 2019, 108 מקרים בשנת 2020, 125 מקרים בשנת 2021, 104 מקרים בשנת 2022) למרות מספר זניח של רישיונות נשק. על בסיס כל זאת, ניתן להסיק שמניעת רישיון נשק מרוב הציבור בישראל אינה מוסיפה לביטחון אלא גורעת ממנו.

לא עדיף לחזק את המשטרה?

אפשר לדון בנפרד על הגדלת מצבת כוח האדם של המשטרה, למשל, אך אין שום דרך להציב שוטר בכל פינת רחוב. מובן שביטול איסורים פטרנליסטיים כמו האיסור על הימורים בפורמט קזינו, האיסור על שירותי מין והאיסור על סמים קלים יביא לשיחרור מספר מסוים של שוטרים מעיסוק בנושאים אלה ויאפשר להם לעסוק בשמירה אמיתית על ביטחון הציבור (וזו אכן עוד סיבה טובה לביטול איסורים כאלה), אך בסופו של דבר אין תחליף ראוי להגנה עצמית בזמן אמת.

ומה עם אוכלוסיות שעלולות להוות סיכון ביטחוני?

אדם שיש לגביו חשדות שב"כ, אף אם אינו בעל עבר פלילי או נפשי, סביר והגיוני שיהיה פסול מלהחזיק ברישיון נשק; ככל שישנן חשדות שב"כ כלפי קבוצת מיעוט באוכלוסייה (חלקים נרחבים מהמגזר הערבי, לדוגמה), אפשר שכל בני אותה קבוצת מיעוט יהיו פסולים מלהחזיק ברישיון נשק. קיים אף פתרון אלגנטי יותר, שאינו מצריך מתן סמכות מסוכנת לפסילת קבוצות אוכלוסייה שלמות לשב"כ: השלמת שירות חובה בכוחות הביטחון כתנאי למתן רישיון נשק, למעט מי שעלה לישראל לאחר גיל הגיוס.