הדבק שמחזיק אותנו

מה מבדיל אותנו מכל העמים? האם ישראל היא המדינה ה-51 של ארה"ב? אימפריות שלטו בעולם משך מאות שנים, ואיפה הן עתה, והיכן הוא העם היהודי? מסתבר שיש משהו מיוחד בעם היהודי "בנו בחרת מכל העמים". אלפי שנים אנחנו שורדים, בעוד אימפריות עלו, ירדו ונעלמו כליל. כ-14 מיליון אנשים הפזורים ברחבי העולם, אנחנו עדיין כאן, לעד.

השנאה כלפינו יוקדת, שנאה תהומית, רצון להכחידנו מעל האדמה, להשאיר עולם נקי מיהודים. פעם חשבתי שאויבינו ושונאינו הם אלו המגדירים "מיהו יהודי". מנגלה הנאצי, לדוגמה, השתמש במאפיינים פיזיולוגים, אותם חקרו ולימדו ברחבי הרייך השלישי. כשהוא הפנה אנשים "ימינה ושמאלה", לא שינה אם מישהו בעוז רב ובחוצפה לא קטנה טען: "אבל משפחתי נוצריה מזה שבעה דורות ומעלה"! הוא הגדיר מיהו יהודי, וכך היה.

כנראה שזה לא האף הארוך, הגיבנת, הרמיה בעסקים, הרדיפה אחרי הכסף והעברת המחלות (בכל אלו התאפיינו, לפי מיטב הפוסטרים לפני מאה שנה ויותר). בה במידה, זו לא רמת עבודת השם, בין אם אדם הוא חילוני, רפורמי, קונסרבטיבי או אורטודוקס. לא זרם זה או אחר קובע אם אני יהודי של ממש, כך גם לא צורת גיור מסוימת. זו לא הרבנות הראשית, אם כי הקביעה דרך מסורת ארוכה שדת האם "עוברת" לילד, שכן יודעים בודאות מיהי האם (ולא בהכרח מי האב).

אני יהודי כי אני שייך למשפחה מורחבת, שלפני כמה אלפי שנים עמדה (בהרבה אי-ודאות וחוסר אמון) למרגלות הר סיני עת משה רבנו נעלם לארבעים יום וארבעים לילה. אני יהודי כי אני נימול, כפי שכל בן שנולד עובר את התהליך ביומו השמיני מחוץ לרחם אמו. אני יהודי כי אני משויך ומסונף לקבוצה מיוחדת, קבוצה שאל רם ונשגב קבע שאנחנו ילדיו, ומאז ראשית הימים עד סופם, הוא מתייחס אלינו אחרת מאשר לכל שאר האומות. הוא מצפה רבות מאתנו. גם מרחם בשעת הצורך. הוא סוכך כיפת ברזל, והוא נושא אותנו בידיו בשעת צרה וצוקה. מדי שנה הוא חותם את כולנו לחיים או לסיומם, לשנה טובה או שנה מאתגרת. הוא דורש מאתנו להיות "אור לגויים", דבר שפרושו שבאשר אנחנו, הוא צופה ורואה, והעולם מסתכל ומתבונן בקפידה, ועלינו להתנהג בצורה הולמת ולשמש דוגמה ומופת. פלא אם ככה שהראשונים להושיט יד לעזרת הזולת, והראשונים לשלוח ולהפעיל בית חולים שדה לאזורי אסון ופגע הם תמיד אנחנו? מדוע? כי האב במרומים מצפה ודורש, וכשאנחנו פועלים בצורה הולמת, הוא מתמוגג מנחת: "ראו, אלו ילדי"!

בחתונה אנחנו זוכרים את העבר, את חורבן בית ראשון ושני, את השואה שפקדה את עמנו, בעוד החתן מנפץ את הכוס העטופה לבן תחת רגלו. ועת מגיע סוף מסענו עלי אדמות, אנחנו אומרים קדיש, שעיקרו תפארת השם: "יתגדל וישתבח שמיה רבא"! אותן תחנות דרך, ברית, "פטרנו מעונשו של זה", חתונה ומוות מלווים כל יהודי באשר הוא. מי שלא נימול, מגיע היום וזה יקרה (תשאלו את העולים האתיופים). אלו שלא זכו לחגוג את בר המצווה, לרוב זוכים לכך עשורים אחר כך (ראו ניצולי שואה), ומי שלא זכה שיתאבלו עליו או יזכרוהו, עושים זאת ברבים ביום הקדיש הכללי.

אנחנו עם משונה עד מאד, בגלל שהוא עם נרדף, עם שלא שפר גורלו משך אלפיים שנה והוא ייחל לחזור לארצו. כולנו, ללא יוצא מן הכלל, חוגגים את חג הפסח, שעיקרו זכר לגדולות השם בהוציאנו מעבדות לחרות, ניסים (ומכות) כמותם לא ראתה האנושות מאז. יש המגעילים כלים ומכשירים אותם על-ידי כך לפסח, ויש השותים בירה שחורה (אסורה לפסח) בקיבוץ בפרהסיה. אך כולם כאחד חוגגים את אותו חג בדיוק, כאמור בין אם זה בבני ברק, במאה שערים, בקיבוץ יגור למרגלות ההר הירוק תמיד או בקיבוץ יראון על גבול הלבנון. אנחנו חוגגים את נס חנוכה, הסביבון עם ארבע האותיות, נצחון המכבים המעטים, כמו בכל חג אוכלים יותר מדי ובחג זה במיוחד מתחרים בנוצרים ובמתנות לרגלי עץ האשוח בביתם. ומדי שנה, יום אחד שלם, אנחנו מבקשים סליחה ומחילה מהזולת ואז מהקב"ה, לא יוצאים לעבודה וכמעט כולם צמים - היום בו לפני חמישים כמעט הצליחו אויבינו להכחיד אותנו.

יש מעטים מאתנו, אך הרבה יותר ממה שניתן להעלות על הדעת, המוכנים להקריב נפשם על קידוש השם, בין אם זה הצלת ספר תורה, יציאה למשימות עלומות שגורל האומה נשען עליהן או בימי האינקויזיציה סרוב לעבור על מצוות השם. היום אלו גם כל הישראלים הבוחרים בהתיישבות, ביחוד במקומות בהם הסכנה גדולה במיוחד - ירושלים, יהודה ושומרון, עוטף עזה, רמת הגולן, גבול הלבנון - ובחייהם הם מצווים לנו את הביטחון והשלווה לחיות כמו כל שאר העמים, לחיות בארצנו.

ויש עוד באותו מכנה משותף של "מיהו יהודי:" תפילה לעבר ירושלים במזרח. קבורה לעבר ירושלים במזרח. ההבטחה החוזרת ונשנת פעמים רבות כל שנה: "לשנה הבאה בירושלים הבירה". ההמנון שעיקרו התקווה, הייחולים להיות ככל העמים, עם חופשי בארצנו:

כֹּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח, קָדִימָה,
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה,

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ,
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ,
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם. ​

כך מנהגו של עולם. אנחנו היהודים חלק ממשפחה שנולדנו לתוכה ולא משנה מה נעשה, תמיד נהיה חלק ממנה. זהו הדבק שהחזיק אותנו והביאנו עד הלום, וזהו הדבק המבטיח את המשך קיומנו. לא נמצא דבר דומה בארה"ב, אותה אנחנו מנסים כל כך לחקות. לא יעלה בידנו. ארה"ב מתפוררת, וכל העולם צופה ולא מצליח לעצור את פרצי הלעג וגלי הצחוק. לארה"ב אין את דבק הפלאים שלנו יש.

לכן איני מודאג מאותן קריאות למרי ולמלחמת אחים. דברי בלע חסרי אחריות לא ישנו את גורלנו. עמדות נוגדות לגבי טיב ואופן הדרך מתגמדות לעומת אינסופיות הזמן ונצחיות האלוהים. אנחנו נתגבר ונתאחד, בין אם נרצה זאת ובין אם נמשיך לריב, ממש כמו ילדים.

איך אני בטוח כל כך? הסיבה פשוטה: מתי אנחנו מתלכדים? כשאיום קיומי ניצב מולנו, כשחרב פיפיות מונפת מעלינו, מאיימת להכחידנו. אני יודע בודאות שהאיום הבא בפתח, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. הארץ לא תשקוט לעד, לפחות לא עד ביאת המשיח, ולכן כשצריך להחזיר אותנו למסלול הישר, צריך טלטלה, וזו כאמור בוא תבוא בקרוב ממש. אלוהים דאג גם לכך.

ראו, גם לאסונות, למלחמות, לצרות ושאר דברים לא נעימים מטרה ברורה ותועלת בצידם. בינתיים אנחנו מסונוורים משנאת חינם, משכרון חושים וכוח ומסרוב להתפשר ולהאזין לזולת ולנסות להגיע לעמק השווה. לכן חשוב שנעצור לרגע ונעשה חושבים - כפי שניסיתי לעשות כאן - מה הדבק המחבר ביננו, מה מאפיין אותנו ובעיקר, מה מבדיל אותנו שאיפשר לנו לשרוד ולשגשג, בשעה שאימפריות גדולות (לעומתן אנחנו לא כלום) נעלמו, ואנחנו עדיין כאן!

אך אל דאגה: אם אנחנו עסוקים מדי או מסרבים בעקשנות לעשות כמוצע, הזבנג הבא בוא יבוא, בשחרו של יום, ואז פשוט לא תהיה לנו ברירה.