כך הודרו המזרחיים מהאתוס הציוני

במהלך העשור האחרון, פתחה המדיה החברתית את השערים, הנעולים עד אז, לדיון מעמיק ופתוח, על נושאים שבעבר נדחקו לקרן זווית בשל שליטת העורכים, רובם ככולם, מישראל הוותיקה, בתכנים ובמהות האתוס הציוני. עתה, בכוחה של זו החדשה, הרעננה, כ"הייד פארק", בגרסתו המודרנית, להציף נושאים שנדחקו לשוליים, לעסוק שוב בהגיגים החוזרים, בזכותה, אל זירת השיח הציבורי/הלאומי העכשווי.

המדיה החברתית, מלבד היותה מרכיב רב עוצמה באינטגרטיביות המתקדמת של החברה הישראלית, היא גם ביסודה תורמת לפרולטריזציה מעמיקה שלה. בכלל זה כלולים גם הגיגים ופוסטים הקשורים לתפקידי העדות השונות, בהליכי הקמתה של המדינה, ובשנים האחרונות הם נתפסים כנדבכים לחשיבה לאומית כוללת.

יש בין הכותבים, המצטיינים בקוצר ראיה מופלג, ומציינים (או שהדבר משתמע מבין שורות דבריהם הנישאים בהפגנות בימים אלה), כי העלייה מארצות האיסלאם לא לוותה, אבוי, בייבוש ביצות (או לחלופין בשירות צבאי "שווה", בצה"ל), שהרי זו היא חותמת הכשרות האולטימטיבית לכל טענה לבעלות על חלוציות "תקנית". בין האקט, המשיחי כמעט, של אותה פעולה נשגבת, לבין זו ה"הפגומה", כביכול של אחינו העולים מהמזרח, המשוללת אותו מעשה הירואי, מסרבים קצרי הראות, לכודים ב"ראיית מנהרה", להבחין בעובדה כי אכן אותם עולים, לא ייבשו ביצות, אך הם כן ריסקו סלעים בהרי ירושלים, וחשוב מכל, הם גם ריסקו את החזון הערבי, ליישוב מחדש של אזורי הפריפריה, אותם אזורים שננטשו על-ידי הערבים, במהלך מלחמת השחרור. לא מפתיע, כי בין ה"מצטיינים" ביצירת ה'אי מיתוס', העקום הזה, פעילים בגוש השמאל שהשתעבדו למשימה של הדרת המזרחיים מהאתוס הציוני.

בוויכוחים פוליטיים, שהתרבו בעת האחרונה, כאשר הצד ה"לא מזרחי", משמיע את ה"אנחנו ואנחנו ואנחנו..." וממשיך ב: "לחמנו ונפצענו וכבשנו..." כולנו מסכימים כי אכן נכונות כל הטענות והאמירות הללו, אבל נמנעת מהן הראיה הרחבה באמת, האספקלריה הנכונה, של הסיפור הגדול מאד, המיתולוגי בממדיו, של הקמת המדינה והתבססותה בגבולות ברי קיימא (על-פי המושגים דאז). קיבוץ הגלויות כולל גם כולל את העלייה הברוכה מארצות ערב, ותפקידה המכריע בהגשמת החזון הציוני כפי שהוא כיום. אבל אין הסכמה כללית על המשקל היחסי של כל עדה ועדה ותרומתה להצלחת המפעל הציוני.

במהלך השנים הראשונות לקיום המדינה, הלכה ונטוותה מציאות גיאו-פוליטית חדשה: המוני פליטים הערביים צבאו על גבולות המדינה לאחר המלחמה. מרקם אנושי זה התפוגג במהלך השנים. נסיונות השיבה הספונטניים גוועו (להוציא מקרים בודדים דוגמת לוד ורמלה - בהרשאת משה דיין ויגאל אלון), ומאידך-גיסא, ההתיישבות של העולים היהודיים מהמזרח, בלמה בנוכחותה שינוי במצב החדש. נסיונות בודדים, הגם שנתמכו פוליטית על-ידי טענות רעשניות ממדינות ערב, בדבר זכות השיבה, נהדפו, שוב, פוליטית, בזכות העובדה כי לרשות הנהגת המדינה עמדה היכולת לומר למבקרים מחו"ל: גם אנחנו יישבנו פליטים. אף נוצר כאן, בעצם קיומה של ישראל, צדק פואטי כאשר נתאפשרו חילופי אוכלוסין בפועל.

כאשר אנו בוחנים את מציאות החיים היומיומית של הרוב היהודי באותם ערים, כצפת, טבריה, יפו (עד מאי 2021), ואחרות, שהוזכרו לעיל, צפה ועולה הידיעה הברורה, לגבי משמעות אותה עליה, בהשכנת מציאות של רוב יהודי איתן ויציב בפריפריה, מציאות אליה ייחל העם היהודי, משך כל שנות גלותו.

ביהמ"ש העליון פוגם בפסיקותיו בהישג הלאומי של קיבוץ הגלויות בישראל

בבחינת העובדה על חלקה הגדול של העלייה מארצות המזרח, בכינון שלטונו של הרוב היהודי, בישראל ובהבטחתו לדורות, נפל במרוצת הדור האחרון פגם חמור. והפעם על-ידי גורם לא צפוי, אבל כזה ששוקד מזה שנות דור על שינוי מעמיק מאוד באותה הוויה המתקרבת לשלמות, לגבי הרכב האוכלוסייה בישראל. דבר זה קרה וקורה כאשר החל הבג"ץ להכיר בזכות זוגות שביקשו לבצע איחוד משפחות, ודווקא בישראל. על-פי הערכות שונות מצויים כ-260,000 "מתאחדים" ערביים חוקית, ומספר דומה של "מתאחדים" ערביים לא חוקית. קרי, מסתתרים. והם מצויים בעשרות יישובים ערביים ברחבי הארץ.

המערכת המשפטית פעלה כאן, אולי שלא ביודעין, לפגיעה באסטרטגיה ישראלית-ציונית, בסיסית ועקרונית ביותר, כאשר זו שקדה על שימור, בהפרש גדול, של הרוב המוחלט היהודי. פסיקותיה פרמו שוב ושוב מארג זה. בדיעבד ומבלי שהתכוונו שופטי ישראל, נוצרה כאן, ברית בלתי קדושה, בין הממסד הדתי-מוסלמי, הקאדים, האימאמים, למערכת המשפט "שלנו". ובמיוחד לבג"ץ, שבמהלך השנים גם פרץ לחלוטין את ההגבלות על זכות העמידה. ואגב, אנו מוצאים "זנבות" של מדיניות זו, גם בפסקי הדין של מרים נאור ז"ל, בפרשת "משפרי התעסוקה", בדרום תל אביב. שלהם ולמושג "פליטות", אין כל קשר עובדתי. האם תדע הממשלה, שנתכוננה לפני חדשים מעטים, לתקן ליקוי זה? ימים יגידו.