חיילים אלמונים

הוא הפתיע, שלא לומר הדהים, כשיצא מהארון. הבחור הצנום, מעט ביישן, ועם זאת הידען והחכם, שעורר תמיהה עם הופעתו הראשונה על המסך, הסיר בשלב ראשון את פאותיו, וכעבור כמה שבועות הצהיר בראש חוצות שהוא הומו. זהו כמובן יאיר שרקי, כמעט בן-דמותו של עמית סגל הוותיק. שני חובשי הכיפות בערוץ הינדוס-התודעה. והייתה בשבוע שעבר עוד יציאה מהארון, מסוג אחר לגמרי.

כמדי שנה, בכ"ה בשבט, שוב נפגשו ותיקי לח"י - האחרונים שעוד נמצאים עימנו - ועימם צעירים רבים, רובם חובשי כיפות, ליד קברו של אברהם שטרן (יאיר), מחולל לח"י. תופעה זו, שחוזרת מדי שנה, של התקבצות מאות אנשים כדי להתייחד עם זיכרו של לוחם החרות, איש הגות וספר, היא כמעט ייחודית. התרפקות, הזדהות עם אישיות עוצמתית, שרוחו שורה על לא מעט ציבורים בתוכנו גם כיום.

81 שנה להירצחו ו-81 שנה להולדת בנו, איש התקשורת יאיר שטרן, שכמובן אמר את ה"קדיש", והפעם גם קרא מכתב הלל לזיכרו של הראשון בלוחמי חרות ישראל, ששיגר הנשיא לטקס. הרצוג שיבח את יאיר הבן, שמשמר את המורשת בתפקידו כיו"ר עמותת חברי לח"י ואת ספרו האוטוביוגרפי שעתה זה יצא לאור: יאיר בן "יאיר". והנה כמה ימים לאחר הטקס המרטיט, יאיר שטרן יצא מהארון, במובן הפוליטי, כשפירסם פוסט ארוך וזועם "אחרי שחבורה של פוליטיקאים יס-מנים הצביעה פה אחד ומפוחד בעד הרס המדינה שלי".

אין לי טענות אל יאיר על הצטרפותו למחנה המוחה. בין המוני המפגינים ישנם אנשי ימין, מצביעי הליכוד, שאינם שלמים עם הרפורמה המשפטית, היו רוצים שתהיה ממותנת ומדורגת. מובילי הרפורמה, בגיבוי ראש הממשלה, הם שני פוליטיקאים דעתנים, משפטנים נחושים. הם עושים זאת בעיניים פקוחות, בהנמקות חדות: שר המשפטים יריב לוין וח"כ שמחה רוטמן. שניים שהם משכמם ומעלה לעומת ראשי המסיתים שלשונם שלוחה - אהוד ברק, משה יעלון, אהוד אולמרט, דן חלוץ, רון חולדאי ואחרים. שוברים את הכלים מרוב תיסכול על ה"מהפכה", ולמעשה על שובו של נתניהו לשלטון.

שוב מסתבר שניצחון הימין בבחירות היה לו לרועץ. המחנה המפסיד אינו משלים עימו. שוב הימין נצרך להתגונן, להתנצל בנוסח הקישוני: "סליחה שניצחנו". הרוב בציבור ה"אלמוני" הוא מיעוט בתקשורת הגועשת. עם רפורמה או בלעדיה, ההפגנות האנארכיות בסגנון "בלפור" היו בכל מקרה מתחדשות, אף מחריפות.

לא על התייצבותו של יאיר שטרן נגד הרפורמה אנו מתפלאים, כי אם על סגנונו המחרף, הנמוך. כותב על ח"כים "חסרי השכלה ותרבות שלטונית", על "טיפוסים קיצוניים" כמו בן-גביר ורוטמן, על "שלושים שפנים בסיעת הליכוד", על יריב לוין ש"מבייש את משפחתו", על מנחם בגין ש"מתהפך בסאלטות בקברו", ולבסוף על "חבורת אפסים, רק כך אפשר לכנות את חבורת הדגים השותקים והשפנים הפחדנים ומצביעה בעד חוקים שהם הרס הדמוקרטיה ומשום כך הרס המדינה".

והמסקנה: "כל שנותר הוא הפעלת כוח. לא ירי, פצצות או אלימות. כוח במובן שקבוצות בעלות כוח כלכלי ישבשו את המשק. שביתות, סגירת בנקים, הפסקת שירותים חיוניים, כמו תחבורה, רפואה, מים, חשמל ועוד - רק אלה יביאו את הממשלה ועושי דברה להתחנן להידברות ולמשא מתן שיאפשר הכנסת כמה תיקונים סבירים במערכת המשפט - אבל לא יהרסו את המדינה". בשפה זו הוא מוכיח מי האחראי לשפל הכלכלי במשק.

מי כיאיר שטרן יודע כמה נרדף היה המחנה של יוצאי המחתרות ובני משפחותיהם. תמיד נאמר עליו - כנראה בטעות - שהוא עלה תאנה ימני בערוץ 1. מעולם לא שמעת ממנו התבטאות פוליטית רצינית, אולי משום התמקדותו הברוכה בהנצחת מורשת אביו. עתה יצא מהארון, התייצב במחנה שרוצה לשבש את החיים במדינה ולהילחם בכוח ב"שלטון הזר" היהודי, על שום רפורמה מרחיקת לכת אבל מקבעת היטב את הפרדת הרשויות.

אולי קצת אכזרי לומר "יצא מהארון", מטאפורית, כשמדובר ביאיר שטרן. ב-1942 אביו הוצא מהארון בדירה שבה הסתתר וכדורי המרצח האכזרי מורטון פילחו את עורפו. מחולל לח"י האלמותי הותיר אחריו שירת חרות רבת השראה, ובראש הרשימה כמובן – "חיילים אלמונים". באיזו התלהבות שר הקהל את ההמנון הזה ליד קברו בנחלת יצחק. והנה בנו יחידו, שאותו לא זכה לראות, נוטל את צמד המילים הכה-משמעותי הזה, ומכתים אותו כשהוא קובע, כי "שישה-שבעה חיילים אלמונים בש"ס סרים כעיוורים לגחמות דרעי".

הנה מי שאולי מתהפך בקברו, כמה צר לי לומר, הוא "החייל האלמוני" אברהם שטרן הי"ד, שמשורה שיחררו רק המוות, ולבטח לא היה רוצה לראות את הקרע המסכן את שלימות "המולדת המקודשת".