הוריי עליהם השלום רוקדים בשמחה

אבי זכרונו לברכה לא היה טייס, גם לא פרופסור, לא היה הייטקיסט, לא בעל הון. אבי זכרונו לברכה, חלם בגולת ספרד, ערג לחונן את עפרה של ארץ ישראל, כסף למדינה יהודית. אבי זכרונו לברכה עלה לארץ אהבתו מותיר את חייו מאחור, מגשים את חלומו הגדול להיות חייל במדינת היהודים, להיות בנאי בארץ ישראל, לאהוב את עמו ומולדת אבותיו.

אימי זיכרונה לברכה לא הייתה אלא עקרת בית אוהבת וחולמת על משפחה גדולה, ברוכה במדינת ישראל הקמה מתוך האפר, מתמודדת עם מורכבויות החיים ואתגרי השעה, עסקה כל העת בלתת ומעולם לא בלקחת. אימי ואבי עליהם השלום, היו חלוצים שהגיעו לארץ לא זרועה, הקימו בית, נטעו עץ, אהבו את המדינה ללא תנאי, בכל מצב, בכל עת, בכל תנאים שאינם פשוטים, לחמו את מלחמת הקוממיות של השבים למולדת אהבתם.

אבי השתתף במלחמות ישראל, נפצע בפעילות נגד פדאיון, בנה את ארץ ישראל בידיו החשופות, ויתר על תענוגות החיים למען המטרה, דאג לכלכלת שנים עשר ילדיו, חינך אותם יחד עם רעייתו-אימי במסירות, באהבה, בכל תעצומות הנפש. מעולם לא בא אבי בטענות לארץ אהבתו. ארץ ישראל נקנית בייסורים ידע גם ידע. אבי, בא בטענות למי שהנהיגו את ארצו האהובה על-פי צבעים, על-פי פרוטקציה, על-פי פתקים, על-פי פנקסים, אפרטהייד שנולד אז בימים בהם גורלו היה נתון בידי הנהגה מצבע אחיד, מתרבות אחת, מקומונה אחת ואין בילתה.

הוריי ע"ה דאגו להתפתחות המדינה, חרדו לגורלה, כאבו את כשליה, דמעו בתסכולם מהמראות, מעולם לא חשבו לנטוש אותה, מעולם לא חשבו לפגוע בביטחונה, בכלכלתה, גם כשהיו להם את כל הסיבות הטובות לכך. להוריי הגיבורים האמיתיים, החלוצים האמיתיים, ללא אנדרטאות ומוזאונים המנציחים את תרומתם המכרעת לקוממיות ישראל, היו שורשים של אהבה למדינה, שורשים בל יינתקו.

הקרבתם האישית של הוריי, החל בעושר התרבותי שלהם שכמעט ונמחק למען החינוך החדש של היהודי הארץ ישראלי על-פי חזון ההנהגה, דרך הנהגה המפלה באופן שיטתי, עד לפטרונות, היהירות, ההתנשאות שהוטבעה ביחס הבוז והלעג למי שאינם מאותה תפוצה.

אני שומע בחודשים האחרונים את סרבני קבלת תוצאות הבחירות הדמוקרטיות מקוננים בגעגוע על הוריהם המתהפכים בקברם כשהם רואים את המתרחש במדינה.

אני מביט בתמונות הוריי, אשר הקריבו את חייהם, פשוטו כמשמעו, למען תקומת ישראל, ויתרו על חיים של מימוש עצמי מוחלט, הקימו משפחה לתפארת, שנים עשר בנות ובנים הנמצאים בכל תחומי החברה הישראלית, הם לא מתהפכים בקברם, הם רוקדים בשמיים בשמחה מאושרים שסוף-סוף, לאחר רבע מאה של תקומה העם היהודי במדינתו מתקן עיוותים היסטוריים, מנהל שיח כואב על מהות, מוביל לתיקון העיוותים.