הקטעים הטובים

שטוסל בוחר לכתוב פרוזה אחרת. חסרת מבנה, מחפשת מהות, מנשבת ובועטת. הוא בוחר לא להתכתב עם מבנים פרוזאיים מוכרים, ותודעת הדמויות השונות מבוזרת. כך כתיבתו מלאה בעוצמה ובאירוניה, הבדיון מתכתב עם האמת (שכידוע אין אחת היא), הפרדוקסים הלשוניים מתיישבים עם משחקי הדמיון, והזמן עובר אחרת - מהר מדי או לאט מדי. ניתן לראות כי הסיפורים בספר קצרים, לעיתים קצרים מדי, אך הקפסולות הללו מצליחות לתפוס את הזמן והמרחב כיאות, וכך שטוסל למעשה מתכתב עם מעשה הכתיבה ועם המבנים הספרותיים שכמו עוברים ליד הטקסטים כאן.

זוהי ספרות המפרקת את עצמה. ללא גוף, מקרבת אל הלא מוכר וכאמור, רווית עוצמות, מפרקים ומשמעויות. הבדיון והמציאות מתכנסים כאן יחד ומפתיעים מחדש, בכתיבה אחרת, רווית המצאות וצירופי מילים שהקורא טרם שמע, וכך נוצרת כתיבה דינמית, הנעה תמידית בין מישורים תודעתיים שונים.

בתוך הסיפורים עצמם שטוסל קופץ מסצינה לסצינה, כמו שופך את העלילה על הנייר. הוא משקף כתיבה אורבנית, אינטנסיבית ומשחקית, וכזו שאינה חבה איזשהו הסבר לקורא ובוודאי שאינה מחפשת למצוא חן.

בסיפור "אחר כך הלכתי ברגל", שטוסל מביא קול המספר את עצמו לדעת בגוף ראשון. מתעסק עם היום-יום השוחק אך גם עם פנטזיות מהירות. אלו, למעשה, מניעות אותו. אדם הרוצה לצאת מהיש הקיים ולהמציא את עצמו מחדש, אך כמו מתאכזב מהאמת, ואולי אף מאוכזב מעצם מעשה הכתיבה.

בסיפור "נניח אצטון נגד לק" (עמ' 17), מנהלת בחנות גדולה בקניון יוקרתי מחליטה להתפשט מול האזעקה בלילה, כאשר אין נפש חיה. המערכת מצלצלת, היא מפוטרת ומנסה לחיות את הרגע. הפיטורים כפי הנראה לא מזיזים לה, משחקת עם אלמנט המציצנות ולא מחפשת היגיון.

כתיבה רזה

בסיפור "מכל השקרים" (עמ' 23), אדם מתגורר בגן החיות התנכ"י, מרגיש חופשי כמו ציפור, ובמיוחד עם בוריס, אחד משומרי הלילה. השתיקות ביניהם מכילות הבנה אחרת, והוא מוצא את עצמו נכנס לכלוב הקופים, ומתחיל לחיות עמם כמשפחה.

כאמור, ניתן להבחין בכתיבה חסרת מבנה, חובטת בקורא ומציגה בפניו את אמיתות החיים תוך התמקדות בסיטואציות קטנות בהן, מעוררות חמלה וכואבות כאחד. כאילו שטוסל לוקח את מעשה הכתיבה הספרותי ומפרק אותו לגורמים, לעיתים ברורים ולעיתים כלל לא. הוא בוחר להתעכב על דברים מסוימים ועל אחרים, שנראה כי ראוי שעליהם תהיה תעוקה ועכבה, אינו חס.

כמו-כן ראוי לציין כי יש כאן כתיבה רזה; מינימליסטית, אך אינטנסיבית. שטוסל מביא סיפורונים קצרים, מעטי עמודים, בהם הסאב טקסט קופץ מעל לפני השטח, ולאו-דווקא בקריאה ראשונה. הוא משחק בכתיבה בגוף שלישי ובגוף ראשון וכל זה תוך יצירת צופה מהצד וגם דמות עלומה המעורבת בסיטואציות השונות. הוא מגלם חופש יצירתי, חף מתבניות וכותב את הדברים כפי שהם, אך במילים אחרות.

שטוסל מצליח להפגיש את הקורא עם המציאות והבדיון ולעיתים לא ניתן להבחין בין האירוניה ובין משחקי המילים, היכן מתחילה האמת ונגמר הבדיון וההפך, ומתוקף כך הוא מצליח לשחק עם תודעת הדמויות השונות ומחשבות הקורא.

כמו-כן, עצם הצגת המציאויות השונות, השיחות התמוהות שלא ברור אם התקיימו או לא, מביאה את הקורא לתהות על עצם התייחסותו של הכותב למעשה הכתיבה, שכן אינו מנסה להתחבב על הקורא וברזונו הכתיבתי והאינטנסיבי מצליח להעביר את הפרדוקסים השונים בעולם הזה ובמעשה הכתיבה אף הוא. ולכן, זהו כותב הנאמן לעצמו, אינו נאמן למבנים ספרותיים ומציג את מעשה הכתיבה כרב ממדי, מרתק, כואב ומוצף באמת פנימית, כזו שלא ניתן להתחמק ממנה ואין היא אחת.