רובין מאטיקס (האות קוף לא מושמעת) נולד בדצמבר 1934 בשיקגו שבארה"ב. אביו היה מפורטו ריקו ואמו מטנסי. בשיקגו הוא למד בבי"ס קתולי. בשנת 1957 הוא התגייס לחיל-האוויר האמריקני ושרת במזרח הרחוק עד 1963. הוא השתחרר חודשים ספורים לפני התאריך הקובע שהיה מזכה אותו בקצבה חודשית עד סוף ימיו. ניחא, בסוף ימיו הוא יזכה לטקס צבאי, דגל ארה"ב מקופל למשולש, תעודה החתומה על-ידי הנשיא ומנוחת עולמים בבית הקברות הלאומי בלוס אנג׳לס.
רובין התחתן עם יפנית, דבר שוודאי גרם להרמת גבות לא מועטות באותם זמנים, והם גרו בעיר סנטה מוניקה הנושקת לאוקינוס השקט. משום מה קשה לי לתאר אותם גרים ביפן, שם קרוב לודאי הם היו מנודים שכן לא רק שהוא לא יפני, צבע עורו דומה יותר לפורטו-ריקני חום כהה, דבר היוצא דופן עד מאוד בים הלובן היפני (היפנים, כמו הנאצים, הם גזע עליון, כמו גם שמרנים עד מאד). בשנות התשעים אשתו נפטרה, והם היו ערירים. כך נשאר רובין עם עצמו, ומדי בוקר בבוקרו היה מבשר שהוא "נורא בסדר"! היה זה מאוד אופיני לרובין, לתבל את החיים במנת צחוק בריאה.
רובין היה מהנדס בהכשרתו ובגישתו לחיים, אך מזה עשרות שנים הוא עסק במשקאות חריפים. עסק? אתם שואלים. "פיתח" ו"נהנה". מדי יום ביומו הוא היה שותה לו להנאתו, כשהמשקה החביב עליו ביותר הוא וויסקי סינגל מולט סקוטי, אך הוא לא בחל גם בוויסקים מעורבים, רום, וודקה או ג׳ין ובמקרה הצורך אפילו טקילה או וויסקי אמריקני.
רובין לא היה שיכור וגם לא מכור לשתיה. הוא היה יכול לשבת שעתיים או יותר עם אותה כוס, כשהוא לוגם לאיטו, בוחן כל לגימה וחורץ את דינו של אותו משקה. לקראת סוף ימיו, שהוא היה מאושפז פעם אחר פעם בבית חולים, והעובדה שהוא שתה כל חייו גרמה לבעיה, כי המילה "מעשן" (הוא עישן כל חייו) ו"אלכוהול" היו רשומות במחשב, וזה הדבר הראשון שכל רופא הסתכל עליו. ברגע שהוכרז (לבן על גבי המסך המרצד) שהוא שותה, כבר אי-אפשר היה לשכנע שאין זה מה שמצטייר במוחם.
יותר מכל, רובין חלם לו על משקאות, ובניגוד לרבים אחרים, הוא הפך את אותם רעיונות הלכה למעשה. כך הוא יצא לפני עשורים שנים או שלושה עם סדרה של משקאות שבתוך הבקבוק עצמו הוכנס סיגר - שילוב מקובל של סיגרים ואלכוהול. לאחר מכן הוא היה הראשון שחיבר בין התאחדות הכדורסל בארה"ב - ה-NBA - לבין שמפניה שהוא יצר בשם "המשחקים" - Les Jeux. לאחרונה בטרמינל הבינלאומי ע"ש ראש העיר האגדי טום ברדלי בלוס אנג׳לס, נעצרתי בפני פרסומת בגובה של ארבע קומות של שמפניה מבית מואט-שנדון (חלק מחברת הלוקסוס מספר אחת בעולם) וה-NBA. נזכרתי בכל העבודה שרובין השקיע ביצירת הקשר וההתקשרות, אותה עבודה חלוצית. אחריו הגיע בית השמפניה המפורסם ביותר בעולם, ועבורם להשקיע כמה מיליונים היה דבר קל ביותר ומשתלם במיוחד.
הפרויקט האחרון בחייו היה בקבוק ממשחק שח-מט. רק שהחיים הובסו והמוות הכריז "צ׳ק-מייט". גם על כך אני חייב לספר שלא היה קל לאותו מלאך או שליח לקחת את רובין איתו, שכן רובין סרב לעזוב. רובין בשלו, פשוט אהב את החיים כאן עלי אדמות, עם עישון הסיגריות ומשקה לפחות פעם ביום, והוא המשיך לצחוק, גם כשלא היה קל, וגם כשהיה קשה עד מאד.
במחצית השנייה של שנות השמונים שלו, במהלך המגיפה הגדולה, רובין החליט שהוא צריך לנסוע במסגרת העסקים לאנגליה, שם רשומה החברה שלו. הוא החליט, ודבר לא היה יכול לעמוד בדרכו. אדם בגילו שכבר בקושי הולך, עם טלפון חכם בו הוא לא ידע להשתמש (כמו מרבית האנשים בני דורו), והנה דרישות שחייבים למלא: בדיקת קוביד לפני הנסיעה (התוצאה לא הגיעה בזמן, כך שהוא היה צריך לחזור הביתה ולנסות יום למחרת). הזמנה מראש של בדיקת קוביד עם הגעתו ללונדון וטרם חזרתו (הוא לא ידע איך להזמין את הבדיקות, וגם ביום השני שלחו אותו הביתה אך איפשרו שיחזור יום למחרת). מיד אספר מה קרה ביום השלישי, אך אנחנו הגענו למסקנה שאלוהים כנראה לא רוצה שרובין יסע ללונדון.
חייב אני להבהיר, שכל יום כזה אינו דבר של מה בכך לאדם בגילו שבקושי הולך ושכבר לא הייתה לו אנרגיה לעשות ולו את הדבר הפשוט ביותר כמו להכין ארוחת ערב. הוא היה יושב ליד השולחן ומתאר בדיוק מה הוא הולך להכין, אלא ששעתיים אחר כך, הוא התעייף מההכנות הווירטואליות, וכבר היה תשוש ולכן זנח את רעיון הארוחה, וכך היה מגיע למיטתו בלי לאכול ולשתות. כל נסיעה הלוך וחזור והשעות שהוא בילה בשדה היו משגעים אדם רגיל, אך לא את רובין.
ביום השלישי ברציפות, רובין כבר היה על המטוס, וכשעה לתוך הטיסה הוא מתקשר. מאוד התפלאתי, שכן שיחות מהמטוס מהלך טיסה הן יקרות מאד, ורובין, כידוע, לא ידע להשתמש בטלפון החכם שלו. "הייתה תקלה במנוע, לא המראנו, ועכשיו שולחים אותנו לבתי מלון בשדה התעופה בלוס אנג׳לס". באמת, אלוהים לא רצה שרובין יטוס. למחרת היום, העקשנות השתלמה, ורובין הגיע ללונדון. אני לא העזתי לטוס באותם ימים, אך רובין הרגיש שם בבית, ובבית המלון בו הוא שהה מהלך עשורים אהבו אותו מאד.
גם את הטיסה חזרה הוא כמעט פספס, ולכן הוא לא נהנה מהמועדון של טרום הטיסה. לפחות הטיסה חזרה הייתה במיטה כמו שנתניהו ושרה׳לה אוהבים.
לאחר פטירתו, הוא ביקש בצוואה שמרבית (90%) הכסף ממכירת מניות החברה ינתן לנזירות בגמלאות ממסדר האחיות של הסקרמנט המבורך בפנסילבניה. הוא מדגיש: "התרומה הזו תנתן לשימוש בלעדי לנוחיות ולהנאה בגיל המבוגר, לשלם עבור הוצאות לנסוע לבקר בני משפחה או להביא בני משפחה לבקר אותן, לבקר ברומא, או לכל דבר-שיסב-הנאה ויאריך את חייהן שהמנזר לא משלם עבורו.
זוהי תרומה בשם תלמיד אסיר תודה של האחיות סיסטר מרי פנטון וסיסטר מרגרט מרי, שלימדו את כיתות ז׳ וח׳ בבית הספר הקתולי אנסלמס הקדוש בשדרות מישיג׳ן ורחוב 61 בשיקגו בשנות 1940". זוהי צוואתו האחרונה של רובין מאטיקס מהעיר סנטה מוניקה אשר בקליפורניה, שמונים שנה לאחר שאותן שתי נזירות לימדו אותו בחטיבת הביניים בשנות הארבעים. כוחה של הוראה, שהיא חורטת בנפשנו מצבה שנשארת הרבה לאחר לכתנו.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
