עזרה לזולת

עולם מופלא

אנחנו היהודים רחמנים בני רחמנים, עם רחום וחנון אנחנו. כמה חבל שהצד היפה שלנו חבוי רוב הזמן, ומתגלה רק לעיתים רחוקות. לרוב, הצד המחוספס, או אפילו המכוער, הוא השליט, וכך כל המעשים הטובים והמחשבות הטהורות נבלעות ונעלמות להן.

בשנים האחרונות, כאן בעיר המלאכים, אני מכיר שני מקרים של התאבדות (ובשני המקרים אלו משפחות ישראליות שרבים מאוד מכירים). ועתה, בפסח, פרסי, בעל ואב לארבעה ילדים התאבד. הקהילה היהודית פרסית מיד התגייסה לעזרה, שכן האם לא עבדה זה שנים, והיא מטופלת בארבעה ילדים. תוך זמן-לא-זמן גויסו שלוש מאות אלף דולר, ואלו עלו לארבע מאות ועוד מאת כבר יגיע ויחצה קו חצי המליון.

אצל הפרסים אין זה דבר יוצא דופן. כשמשהו קורה למשפחה, לקהילה, לבית הכנסת או למדינת ישראל, הם מיד סוגרים מעגלים, מסוככים זה על זה, מחבקים ובוכים ופותחים את ארנקיהם. כך יוצא שבכל שעת צרה וצוקה, מיליונים זורמים מהקהילה הפרסית למטרות שונות בארץ. משך למעלה מארבעה עשורים שאני חי בטהרנג׳לס, חוויתי דבר ייחודי זה, של אהבה ללא מעצורים, ללא תנאים, ללא כל גינונים וללא כל מחשבה. זו אהבה טהורה של אלוהים, יהדות, מדינת ישראל ומשפחה כמוה כבר לא ניתן למצוא. הדור הצעיר ינק מקצת מחלב אם זה, אך זה כבר לא אותו הדבר. אני מניח שאצל דור יוצאי עירק וסוריה, מצרים ומרוקו, תימן ושאר ארצות ערב, דפוסי ההתנהגות דומים, ומקורם פשוט מאד: היהדות הזורמת בדם.

כאמור, הפרסים ושאר יהודים-יוצאי-ארצות-ערב הם דור הולך ונעלם. ילדיהם, נכדיהם וניניהם כבר אינם מתנהגים באותה צורה. עולם נכחד של אהבת האלוהים, ארץ ישראל (שלא הייתה באותם ימים), המשפחה והזולת.

אישה במצוקה

בעיר המלאכים גרה מזה עשורים אישה ישראלית, חכמה ואינטילגנטית שאיש (חוץ מאתנו הישראלים) לא מבין את חוש ההומור שלה. בעבר היא הייתה נשואה לאדם אמיד, אך הגיע מיידוף והוא ירד מנכסיו ובסופו של דבר גם נפטר. ילדים משותפים לא היו להם, והמשפחה היחידה שיש לה הוא אח ואשתו בארץ, שלפני כמה שנים סירבו לעזור או לקבל אותה. כך היא ערירית, לבדה.

החברים שבעבר היו יוצאים איתה לאירועים (וכידוע יש שפע בלתי פוסק של אירועים) נעלמו אחד אחד (והגיעה המגיפה הגדולה ועזרה לכך ביותר). כך היא נשארה גלמודה, בדד, ולא הזקנה היא שפגעה בה כי אם מחלת השכחה. זו מחלה איומה בה האדם משניה לשניה לא זוכר דבר, וככל שהיא מתקדמת, האדם גם לא מבין את מה שהוא רואה, מה שהוא מחזיק ביד, מה שאמרו לו לפני דקה בדיוק. הקשר בין התאים האפורים ניתק, והם כמו איים באוקינוס.

אותה ישראלית עוד הצליחה להתמודד עם החיים לבד, בדירת חדר שהיא שכרה, אך העולם נסגר סביבה. משך שנים חבר ישראלי אחר טען כל הזמן שיש לו יפוי כוח מוחלט לכל ההחלטות לגביה, והוא אכן עזר, עד שהגיעה הנקודה שכבר לא היה קל, והוא החליט שזהו ודי, הוא את האחריות לא מוכן להמשיך על כתפיו. החליט ואף הוציא לפועל: ניגש לרופא שכתב לו מכתב שאסור לו להתרגש. ממש כמו ילד בבית ספר יסודי - מכתב מהורה.

אולי הדבר חוקי, אך בלתי מוסרי בעליל. מי שלוקח על עצמו את האחריות לקבלת החלטות לגבי אדם אחר, צריך להתכונן נפשית שלא ניתן להרים ידים באמצע, להגיד "די, נמאס", או "די, אני לא יכול יותר", או "כבר חלבתי את האדם ככל האפשר, מכרתי את הדירה והמכונית, וכבר לא ניתן להוציא עוד כסף, אז זהו".

איני יודע, אולי זה דומה לארופאים שסחטו את כל מה שהיה ליהודים הנרדפים בתקופת הנאצים. כל אבן חן, כל פריט עובר לסוחר שעוד היה בבעלותם, עד שלא נותר כל דבר. הם דאגו לאוכל ולמסתור, וכשהתשלום אזל, הם זרקו את האדם לחיות הטרף, לעולם בחוץ. כמובן שהיו גם מעטים - אותם חסידי אומות עולם - שהתנהגו כמו בני אדם עם רגש וערכים, אך אצל הרוב היה זה סחר פשוט ביותר, וחיי אדם לא נחשבו הרבה.

מי נחלץ לעזרה? דוקא הפדרציה הפרסית יהודית, לה יש ארגון-בת שדואג לאנשים שאתרע מזלם. משך שנה שלמה הם עזרו לה בתשלום שכר דירה, והיא אומנם יהודיה אך היא לא פרסיה.

מה חסר כאן בתמונה? הקהילה הישראלית והקונסוליה. אל לה למדינת ישראל להתנער מאזרחיה שהיגרו לכאן, כל מאות אלפיהם הקוראים ללוס אנג׳לס ביתם. כמו שמדינת ישראל לא מטפלת בישראלים ניצולי שואה אם הם לא חיים בארץ, כך גם היא מתעלמת בנוחיות רבה מהישראלים הזקוקים לעזרה, לא אלו העשירים המבקשים את קרבת הקונסוליה להאדרה עצמית, להרגיש שהם חשובים בדרך כלשהי.

אותה ישראלית בערוב ימיה הסובלת ממחלת השכחה, שמשפחתה בארץ מסרבת ופשוט לא מעונינת לעזור או להיות מעורבת, נשארה ללא איש. כשתחלוף מהעולם, איפה היא תקבר? מי ידאג לכך (קבורה אינה חינם)? כשצריך לקחת אחריות לטיפול באדם, כי הוא לא מסוגל כבר להחליט עבור עצמו, מדוע איש לא מתערב, מנסה לעזור, פועל לעשות משהו?

זו לא אחריות הקונסוליה. זו לא אחריות מדינת ישראל. אז מה כן האחריות? חגיגות? פוליטיקות קטנוניות? אירועים נוצצים? חגיגה מתמשכת! והקהילה הישראלית הממוסדת, הממומנת, זו שזוכה לארח את הנשיא כשהוא מגיע, ועוסקת בפילנתרופיה ובארועים נוצצים, מדוע אין לה יד ורגל וחלק באחריות הכוללת על הקהילה?

הנה, כדאי שנלמד מהפרסים-היהודים. להם אכפת. להם יש ארגון (חלק מהפדרציה שלהם) שפועל ללא לאות. רק אצלנו, האם אנחנו רחמנים-בני-רחמנים כשקהל של אלף איש צופה בנו ומישהו מאתגר אותנו, מלשון: "אני תרמתי מיליון דולר, מה לגביך"? רק אז אנחנו עושים מעשה?

נתינה ודאגה לזולת שוות ערך לא בפרהסיה, לא בשביל האגו, גם לא בשביל הכבוד. אם לא נדאג לאלמנטים החלשים ביותר בינינו (אנשים מבוגרים, חולים, ילדים, ניצולי שואה), הרי שאין ערך לכולנו כקהילה. כל העשיה האחרת, מבורכת כפי שתהיה, ומתוקשרת ביותר, אינה שווה כלום אם אנחנו לא מתייצבים כשלא נעים, וכשקשה, וכשאף אחר לא עושה זאת.

בשביל מה אנחנו כאן עלי אדמות, במסע מילדות עד זקנה, אם הזולת הוא שקוף עבורנו, ואם אנחנו לא מתייצבים בשעת קריאה, בעת צורך? הנה דוגמא: הקהילה הפרסית. והנה דוגמה אחרת: חב"ד. מתי כבר יגיע היום שאנחנו - הקהילה הישראלית - נשמש דוגמה הלכה למעשה? האם צריך להמתין לבוא המשיח?

יש קונסוליה עם עשרות עובדים מקומיים ודיפלומטים בשליחות מהארץ. יש קהילה מאורגנת ותקציב של מיליונים המתגלגל שם. יש את מי ששם עצמו ל"ראשי הקהילה". רדו לעם, ראו את הנעשה, עשו מעשה, הראו דוגמה, שמשו כמנהיגים אמיתיים.