ככל שחולפים השבועות והחודשים הולכים ומתבהרים הפנים והיעדים האמתיים של המחאה, גם למי שעד כה לא הבין במה מדובר. כשם שבעבר שלום לא היה היעד של מי שקראו לעצמם "מחנה השלום", כך בהווה, דמוקרטיה אינה היעד של מי שקוראים לעצמם "המחנה הדמוקרטי". אלה ואלה בחרו לקרוא לעצמם בכינוי היומרני התורן, כינוי שהוא כיסוי ליעד האמתי: רק לא נתניהו!
המפגינים של היום כבר אינם מסתירים שזהו היעד. הם מזמן לא מתעסקים במה שהם והתקשורת המגויסת קוראים בשם השקרי: המהפכה המשטרית/המשפטית. הם עוסקים בהרבה נושאים אחרים, שתפקידה של אופוזיציה לעסוק בהם. למעשה, האופוזיציה של היום פועלת בתנועת מלקחיים, שכל כולה מיועדת להפיל את בנימין נתניהו.
מצד אחד קיימת האופוזיציה הפרלמנטרית - ובמיוחד שני הפלגים העיקריים שלה, זה שבראשות יאיר לפיד וזה שבראשות בני גנץ - המשתתפת עדיין בשיחות חסרות התוחלת בבית הנשיא (מה פתאום שם ולא בכנסת?!). בשיחות אלה מנסים שני האדונים הללו, שאינם מכירים בתוצאות הבחירות הדמוקרטיות, להכתיב לממשלה הנבחרת את רצונם, רצון שלא קיבל את אמון הבוחרים.
מצד שני קיימת האופוזיציה של הרחוב, כלומר מי שלא הציגו את עצמו בפני הבוחרים, אבל רואים את עצמם כאדוני הארץ, כלומר כמי שמתיימרים להכתיב לא רק לממשלה הנבחרת, אלא גם לאופוזיציה הפרלמנטרית מה לעשות כדי לרצות את מי שמתרוצצים ברחובות ובאולפנים.
כי, את האמת יש לומר, חדשים לבקרים וחדשות לערבים מועמדים האולפנים של הערוצים של "כלב השמירה של הדמוקרטיה" לרשותם של אנשי המחאה, כדי שאלה יוכלו להביא את דרישותיהם - מן הקואליציה ומן האופוזיציה - לידיעת כלל אזרחי המדינה. נסעתי הערב בנתיבי איילון בשעת ההפגנות. כבר מזמן לא הייתה התנועה בהם כה דלילה, ומכאן שהציבור מתחיל להראות את המיאוס שהוא חש כלפי מי שפוגעים שוב ושוב במרקם חייו. הציבור בוחל בסממנים אוטו-אנטישמיים אצל חלק מן המוחים.
לפני כ-12 שנים הצטמצמה "המחאה החברתית", שלא הייתה אלא מחאה פוליטית - רק לא נתניהו! - ללא יותר מאשר "סתיו שפיר לכנסת". אם התקשורת תמשיך להיות מגויסת באותו כיוון, מן הסתם נראה בעתיד את מה שיישאר מן המחאה הנוכחית, כלומר "שקמה וקסנר לכנסת".
