משל אופיר אקוניס

בתחילה היה זה השר שביקר בלוס אנג׳לס, ואחר כך היה זה יושב-ראש ועדה בכנסת שהגיע עם אשתו לניו-יורק. נאמר בקהלת "ואין כל חדש תחת השמש". נראה שלמדנו מפעילות אויבינו באוניברסיטאות, באנגליה וביהודה ושומרון. עכשיו אנחנו פועלים באותה דרך בדיוק והשלב הבא הוא שאויבינו יעשו זאת שנית, אלא שהפעם הם יצטדקו באומרם "מה אתם רוצים מאתנו, הישראלים עצמם עושים אותו הדבר בדיוק"!

בין חבר הכנסת שמחה רוטמן לשר אופיר אקוניס, לשאר השרים וחברי הכנסת המבקרים בארה"ב, אנחנו נמצאים למדים שאנחנו בבעיה רצינית. מסתבר שאנחנו לא יכולים להתעלות על הרגשות הבוערים, והכל מותר. לדעתנו, כיוון שכולם אוהבים אותנו ומעריכים את כושר הגאונות שלנו ובכלל תלויים בנו, ואולי בגלל שאנחנו העם הנבחר, מותר לנו להתנהג בכל צורה שנרצה, תהיה היא מאוסה ודוחה, בזויה, מגעילה או בלתי הולמת ככל שתהיה.

למה זה דומה? אולי לסדרת סקסשין ב-HBO. גם שם האב והילדים מנבלים את הפה, עושים ככל הבא לרוחם, מרמים ומשקרים, ואנחנו הצופים יושבים מרותקים ומחכים לפרק הבא. הם מילארדרים עם אינסוף אמצעים, ואנחנו מאבדים עצמנו למשך אותו פרק במחשבה שגם אנחנו חלק מאותו אלפיון עליון, עם מטוסים פרטיים ומאבטחים וצי מכוניות וחשבון בנק אדיר ואנשים שיעשו הכל בכדי לרצות אותנו ולהוציא לפועל כל גחמה או שגעון התוקף אותנו.

אולי על כך נאמר על מפיצי סמים שאולי הם צרכו יותר מדי מהסם של עצמם. כך גם אצלנו: נראה לנו שאנחנו העם הנבחר, ולכן הכל מותר. פשוט, אין מעצורים, וכל המרבה להשתולל, הרי זה משובח. אין בושה, להפך, התקשורת חוגגת. פעם, את הכביסה היינו מכבסים בבית פנימה. היום, את הכינים שולים וזורקים החוצה, שגם אחרים יהנו מהן (העם הנבחר פרושו אחריות יתר, לא זכויות יתר).

כנראה שכחנו מי אנחנו באמת: סך כל היהודים בעולם כ-15 מיליון, אותו מספר ערב מלחמת העולם השנייה. סך כל היהודים בארץ, מרוכזים במקום אחד שקל יהיה למחוק אותנו מעל המפה בזבנג אחד וגמרנו, דומה למספר היהודים שנרצחו בשואה. יש לנו רק מדינה אחת, והיא בין הירדן לבין הים התיכון. אותה מדינה קטנטנה - מהנקודה הצפונית ביותר עד הנקודה הדרומית ביותר מרחק כמה שעות נהיגה, והמותניים צרות ביותר. אנחנו לא המדינה ה-51 של ארה"ב, והממשל שם ממש - אבל ממש - לא אוהב אותנו.

יש לנו ראש הממציא לנו פטנטים ופיתוחים המיטבים עם העולם כולו. יש לנו לב רחמן הדואג לכולם, אולי אפילו לפני ויותר ממה שהוא דואג לעצמנו. יש לנו מדינה שבה למיעוטים ולזרים יש זכויות כפי שלא ניתן למצוא בכל מקום אחר בעולם, ודאי לא במזה"ת או ביבשת אפריקה. כל אלו דברים טובים במיוחד, אך הם לא מספיקים. כי בלי מדינת ישראל, נחזור להיות אותם יהודים ארופאים (המובילים בתחומם) או יהודי ארצות ערב (מיעוט מוגן המעלה מס גולגולת), ונעבור רדיפות ופוגרומים או שואה, כי לעולם לא אכפת כל הטוב שאנחנו ממציאים ומוסיפים; כי העולם שונא אותנו באותו חוזק שהוא שנא אותנו מהלך אלפיים השנים האחרונות וודאי כמו לפני מאה שנה בדיוק.

לכן, כשיוצא קומץ ישראלים להפגין נגד שרים או חברי כנסת ישראלים המבקרים כאן בארה"ב, נראה שאנחנו שוכחים שהאנטישמיות בוערת, שבעצם מעשיהם הם מלבים את האש. הם לכאורה מנסים להציל את מדינת ישראל מעצמה, בדרך שיהודי ארה"ב מנסים לעשות זאת ולהשתמש בבית הלבן להשליט את תפיסת עולמם על מדינת ישראל. אויבינו שוקדים להשמידנו, והנה אנחנו בעצמנו עוזרים להם באופן פעיל. זו מחלה מאוד משונה, מחלה שבה הגוף מנסה להשמיד את עצמו. זו פסיכוזה יהודית של עם שטוב לו מאד.

ניו-יורק והכיבוש

בחורה ישראלית הלומדת לתואר שני באוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק השתמשה במגפון להטריד את חבר הכנסת שמחה רוטמן ואשתו. היא עשתה זאת ממרחק נגיעה, מהלך שבת, עת חבר הכנסת ואשתו הלכו ברגל למלונם. היא הטרידה בצורה כזו, שבשלב מסוים, חבר הכנסת חטף מידיה את המגפון. כמובן שהיא הייתה מוכנה: היא הגישה מיד תלונה במשטרה (זו סגרה את התלונה, נזכור שבניו-יורק הכל מותר ומקובל, להכות, לשדוד, לרצוח, והדבר היחיד המעניין את התובע הכללי הוא הנשיא לשעבר דונלד טראמפ). היא התראיינה מיד לערוצי התקשורת (הישראלים כמובן, כי אלו עוסקים בקיא עצמי, את האחרים לא מעניין עד כמה היהודים מתנהגים בדיוק כפי שהנאצים והאירנים מתארים). היא נזפה בחבר הכנסת, ולימדה אותו שיעור בהלכות חיים ובתורת ישראל. הבעיה היא שהיא מקבלת במה - והצרכנים הם אנחנו כולנו, בדיוק כמו צופי הסדרה Succession.

אותה בחורה ישראלית שהיא בכלל אורחת בארה"ב (וכמובן שכחה את מקומה) משולה לפלשתיניות המטרידות את חיילי צה"ל במחסומים ביהודה ושומרון. נזכור מדוע הוקמו המחסומים: בכדי למנוע מעבר חופשי של טרוריסטים. נכון ש"שלום עכשיו" יטען נגד המחסומים, כי הרוגי מלכות (קורבנות טרור) ביהודה ושומרון אינם נחשבים בעיניהם (הם לא אמורים להיות שם מלכתחילה, הם עם כובש, אימפריאליסט, קולוניאליסט וממש נאצי מודרני). אך כשמגיעים המפגעים עד כיכר דיזנגוף בת"א, או הטיילת שם, פתאום משתנים הדברים.

הפלשתיניות וילדיהן מגיעות ובמשך שעות מתעללות בחיילים. יום אחר יום, הם יורקות עליהם, מקללות אותם, דוחפות אותם ומתגרות בכל דרך אפשרית. מרחק נגיעה, סכנת חיים של ממש. מי הם אותם חיילים? בני 19 או 20, בניכם ובנותיכם, ויתכן, רק ייתכן, שאחרי שעות וימים של ספיגה ללא תגובה, אחד מהם מתפרץ. אותה שניה של תגובה היא זו שנקלטת בעין המצלמה (יהודים טובים בארה"ב מימנו הדרכה כיצד לערוך סרטים לכמה שניות בכדי להעביר את המסר הנדרש), והעולם כולו כמרקחה. כך בדיוק קרה גם עם חבר הכנסת רוטמן ואותה ישראלית "תמימה", "לוחמת הדמוקרטיה האמיצה"!

לפלשתיניות יש מקהלה יהודית נפלאה בשם מחסום-ווטש, ואותן ישראליות מגנות את חיילי צבא הכיבוש ואת המחסומים הארורים. הם אפילו הציבו שם את ישו (שהיה פלשתיני אם לא ידעתם), והוא עומד ובוכה למראה העוולות (איך זה שבן האלוהים לא יכול לתקן את המעוות הוא מעבר להבנתי, אך הצבתו של ישו יעילה מאד, ביחוד בקרב קהל נוצרי שהוא בד"כ אוהד אותנו).

הנעשה באוניברסיטאות

אותה ישראלית בניו-יורק, וישראלי אחר שהגיע להפריע לשר אקוניס בלוס אנג׳לס והקליט את מעשיו (הוא התבקש לעזוב כמה פעמים והפליא בצעקותיו ובהסבריו עד כמה גם הוא צודק ותמים ופועל לפי חוק) מזכירים לי את השנאה נגד מדינת ישראל באוניברסיטאות בקליפורניה וברחבי ארה"ב. גם שם מונעים מאורחים מהארץ לדבר.

כשלמדתי ב-UCLA לפני עשורים, ישראל לא עניינה את הלומדים או המלמדים. עברו עשרים שנה, והפרופסורים היהודים נהיו אנטי ישראלים במפגיע. עברו עשרים שנים נוספות והסטודנטים עוסקים במלחמה נגד מדינת האפרטהייד, היא ישראל.

אני זוכר הרצאה באולם הגדול ביותר בבנין מסוים (לכ-500 אנשים). עמדנו בתור בחוץ, ממתנים להכנס. חילקו לעומדים בתור עלונים נגד מדינת ישראל. כשכבר היינו ישובים והאורח ניסה לדבר, השתיקו אותו מבחוץ קולות תופים ומגפונים.

בניו-יורק, במחצית 2023, ישראלית עם קומץ ישראלים אחרים עושים את אותו הדבר בדיוק נגד נבחר ציבור ישראלי שבא לבקר בכדי להשתתף במצעד הצדעה לישראל. כל הכבוד לכם על מאמציכם. ודאי הייתם שמחים אם היו עוצרים את הח"כ המבקר ולא מאפשרים לו לחזור ארצה.

הנעשה באנגליה

אם המפגינים הישראלים בארה"ב ניסו למנוע מהמבקרים שהות שקטה או בונה (כי באמת חסרות לנו צרות וחסרים לנו אויבים), בהצהירם במפורש שזה רצונם, הרי שהם למדו אך לא יישמו מספיק את מה שהצליחו לעשות באנגליה.

הייתה תקופה בה היו מגישים תביעות נגד ראשי המדינה שהיו נוחתים באנגליה, והדבר הגיע למצב אבסורד שהיו כאלו שטסו ונאלצו לחזור בלי לרדת מהמטוס מחשש שיאסרו אותם ברגע שרגלם תגע באדמת אנגליה. מאז השתנה החוק והשתנו הנהלים, אך משך תקופה לא מבוטלת הסכנה היה מוחשית וקיימת.

ראוי לזכור מי היה על הכוונת. לא היו אלו אנשי הימין (דוגמאת בנימין נתניהו) כי אם אנשי שמאל מובהק (כמו ציפי לבני). אויבינו לא מבחינים בין יהודי ליהודי, בין ישראלי לישראלי - אנחנו כולנו מושמדים, שנואים באותה מידה, אלו הגאים במי שהם, והאידיוטים השימושיים בקרבנו העומלים להרוס ולהחריב את הבית מבפנים. אם למישהו נדמה היה שלמנגלה היה אכפת אם משפחתו התנצרה שבעה דורות קודם לכן, הרי שהוא נשלח הימין או השמאל באותה מהירות כמו כל השאר (יוצאי הדופן כמובן היו תאומים ואחרים, בהם מנגלה התענין במיוחד לנסיונותיו).

כשאויבי ישראל בלוס אנג׳לס או בניו-יורק מסתכלים על הנעשה, הם יודעים בדיוק מה עליהם לעשות. ראו איזו דוגמה טובה נותן לנו אותו קומץ ישראלים חסר בושה. אך יתרה מזאת, כשאויבינו אוחזים במגפון, איך אפשר להלחם בהם ובדברי השנאה היוקדת שהם מפיצים? הלא הדבר הראשון שהם יגידו הוא שהם חוזרים בדיוק על מה שאותה ישראלית בניו-יורק ואותו ישראלי בלוס אנג׳לס אמרו ועשו.

המסקנה המתבקשת

צריך להיות שינוי מהותי בגישת ישראל ל-Big Apple. כמובן שהעיר קורצת לישראלים. טוב ונעים פה, ביחוד אם יש הרבה כסף ונמענים מללכת ברחוב או לרדת לרכבת התחתית, שם יכולים להכות אותך רק בגלל שאתה נראה או נשמע יהודי או לזרוק אותך לפסי הרכבת.

זו טיסה יחסית קצרה מהארץ, ובארה"ב כידוע כסף מתגלגל ברחובות. בארה"ב אוהבים את ישראל. בארה"ב טוב ונעים, והיהודים שולטים בכל - בוול סטריט, בבית הלבן, בארנק הקונגרס, בהוליווד ועוד. אפשר לצאת לקניות, כי באמת בארץ חסר (ואי אפשר להזמין את הכל אונליין שיגיע לפתח הבית). סיגריות ונעלי ספורט עולים כאן פרוטות. המסעדות נפלאות (כי בארץ אין שפע ומבחר). בתי המלון חלומיים (נו, לפעמים יש בעיות של בד-בגס).

בניו-יורק נערכות ארוחות ערב לכבודם בעלות של אלף או אלפיים וחמשת מאות דולרים לאדם. מניו-יורק מוזרמים כספים ארצה (לימין ולשמאל, גם אלו וגם אלו זוכים מן ההפקר). מניו-יורק מגיעות משלחות ארצה, והאנשים החשובים מאוד מרגישים עוד יותר חשובים!

אין לי מושג בדיוק מה מושך את הישראלים כל הזמן לניו-יורק. לכן, כדאי לפרוט את זה לפרוטות ולבחון מקרוב: אנחנו מדברים על שרים וחברי כנסת, כל כך הרבה מהם, שהעובדה שהם כולם נמצאים כאן מדהימה בפני עצמה. כנראה אין בארץ מספיק מה לעשות, בעיות אתן צריך להתמודד, חוקים שצריך להעביר או משימות שצריך להשלים, או שאחז בכולם השעמום, והם מגיעים עם יועצים ודוברים ומזכירים למיניהם ואבטחה צמודה - הכל כמובן על חשבון משלם המיסים. אז מי ימנע מעצמו את התענוג הזה?

מעבר לזה, יש בניו-יורק את היהודים והישראלים המאד עשירים, והם הקימו לעצמם ארגונים שונים ומשונים שעיקרם תמיכה בכל גווני הקשת הפוליטית בארץ. מגיעים להם נבחרי הציבור הישראלים, והם מרגישים כבוד מלכים, כאילו הם מלכים ושולטים ולא משרתי צבור ונבחריו. כאמור, משהו כאן מאוד השתבש.

אותו וירוס ניו-יורקי אוחז לא רק בימין (עכשיו) או בשמאל (לפני שנה), כי אם בכולם אם ווה. ארה"ב היא אטרקציה, וניו-יורק ופלורידה גולות הכותרת (לוס אנג׳לס פשוט רחוקה מדי, וצריך להתאמץ עוד כמה שעות בטיסה במחלקת ביזנס לכל כיוון, אבל גם לכאן מגיעים, ראה דוגמה דני דנון או אופיר אקוניס, אורחים קבועים).

בקיצור, הכיסוי התקשורתי הנרחב לגבי הפגנות קומץ ישראלים שחיים בארה"ב נגד השרים והח"כים המבקרים מחדד נקודה מאוד פשוטה: שרים וחברי כנסת צריכים לעסוק בארץ, לא בארה"ב, והדרך היחידה לשנות זאת היא לאסור עליהם לטוס על חשבון אנשים או גופים אחרים, למנוע תקציבים ציבוריים לנסיעות אלו ולמזער את סך כל הימים שניתן לצאת לחו"ל.

ירצה חבר כנסת או תרצה שרה לבוא לביקור אישי בארה"ב, יעשו זאת על חשבונם הפרטי ולא יעסקו באיסוף כספים או הופעות פומביות. בתור אנשים פרטיים, הם זכאים לעשות עם כספם וזמנם ככל העולה על רוחם. אך די ומספיק המרוץ לארה"ב.