שני עולמות נפגשים

מלחמת יום הכיפורים הנה פוסט-טראומה מתמשכת בחברה הישראלית, למרות שמעט מאוד מאזרחי המדינה כיום חוו אותה. דור לוחמי יום הכיפורים אינו יכול לשכות את מה שאִתרע במלחמה, גם אם אינו מעלה זאת על בדל שפתיו. המלחמה עדיין מטרידה את המדינה, שהשתנתה בחמשת העשורים שחלפו מאז.

דן מגן מנגיד בספרו שני דורות לוחמים - אנשי מילואים ותיקים, שחוו את מלחמת יום הכיפורים מגדוד הסיור האוגדתי 5848, אנשי מילואים של הצנחנים, שלחמו בקרב (האמיתי) על החווה הסינית תחת פיקודו של נתן שונרי, ואותם מייצג ישי צימרמן; ולוחמים בשירות חובה מיחידת "שלדג", שהקים מוקי בצר אחרי מלחמת יום הכיפורים. בטעות, מייחס מגן את הקמת גדודי הסיור (גדס"רים) של האוגדות ללקחי מלחמת יום הכיפורים. הצבא לא חקר את מלחמת יום הכיפורים, ולא הפיק ממנה לקחים כפי שעשה בשאר מלחמותיו עד הנה, ופירק בלי שׂוּם-שכל את ארבעת גדודי הסיור האוגדתיים, שפעלו במלחמה, מבלי לבחון את תפקודם. גם הקמת "שלדג" אינה לקח ממלחמת יום הכיפורים, אלא מיזם אישי ונועז של מוקי בצר, קצין מתוסכל מסיירת מטכ"ל (ראו בספרו, לוחם חשאי, ובסדרת הסכתים, שבהם אורי מילשטיין מראיינוֹ).

מע̤בר להערה זו - ההשוואה מרתקת, גם מפני שעולה ממנה דמותו של ישי צימרמן, שהתחיל, למעשה, את דרכו בלחימה ביחידה 101 כפקודו של מאיר הר-ציון בן קיבוצו עין-חרוד איחוד.

ביחידת מילואים ותיקה - לאו-דווקא בצנחנים - יש דפוסי התנהגות אופייניים, שנטבעו בעשרות חודשי מילואים. כולם מכירים את כולם כמעט כמו זוג נשוי, ומגן מתאר את חלקם.

אלי מגן, בנו של מיצי (עמי מגן, מורה מקיבוץ השומר הצעיר מסילות בעמק בית-שאן), הרס"פ של צימרמן ונהגו, נעזר הרבה באביו כדי לכתוב את ספרו, והספר משובח כיוון שיורד לפרטים בהווי המילואים, תוך סיפור אינטליגנטי של הלחימה במבצע "שלום הגליל" - שהוכתמה בפוליטיקה מיומה הראשון ואולי אף קודם לכן.

אין שום היגיון בפלישה ישראלית קרקעית צפונה ללבנון. הטופוגרפיה מגבילה את הפולש לכבישים צרים ומפותלים, ולאויב (המחבלים) יש די זמן ומרחב להימלט צפונה. זאת היה על צה"ל להבין ממבצע "ליטני" ("אבי החוכמה", מארס 1978). ואומנם, לפי תא"ל מיל׳ אריה מזרחי (לשעבר קצין התותחנים הראשי - בהסכת של ראיון עם אורי מילשטיין), תוכננה נחיתה גדולה בנמל ג׳וניה מצפון לביירות, ומשם תפיסה מהירה של כביש ביירות-דמשק, ולרדת דרומה תוך סגירה על המחבלים. כיוון שהממשל האמריקני התנגד לתוכנית, נאלץ צה"ל לפלוש צפונה, ונתקל בכל המכשולים, הצפונים בטופוגרפיה של דרום לבנון.

צסק"א

"שלדג" הוקמה כיאות בחשאי, ומגן חושף בספרו את השתתפותה במערכת "שלום הגליל" - מבחן האש הראשון והמוצלח שלה. יכולתה נבחנה כבר בהחפה (נחיתה) בשפך הנהר אוואלי. לוחמיה הגיעו במסוקים, והכווינו מטוסי קרב לעבר עמדות מחבלים, כדי לאפשר את ההחפה. זו הייתה משימה ייעודית של "שלדג" - בנוסף להיותה יחידת קומנדו גמישה (בניגוד לסיירת מטכ"ל, שממנה צמחה), שתפעל במלחמות, במבצעי איסוף מודיעין ובמבצעים מיוחדים. כך, הבשילה "שלדג" תחת חסות חיל-האוויר לקראת אמצע 1982 לכדי יחידת קומנדו, אך עיקר פעילותה הגלויה ל"ירוקים" - צבא היבשה - היו עשרה צוותי סיוע קרקע-אוויר (צסק"א), שהוצמדו לאוגדות, שזחלו צפונה לתוך לבנון. בנוסף, חתר גיורא ענבר, מפקד "שלדג", להשיג לאנשיו תפקיד במלחמה. שלוש פלוגות מילואים וכפלוגה סדירה מ"שלדג" צורפו ללוחמים.

החיבור הראשון של "שלדג" לכוחות היבשה היה בשחרור הפקק, שחסם את תנועת אוגדה 162 בעין זחלתא. שם לחמה חטיבת השריון (סדירה) 500 של דורון רובין מול הסורים. צוות "שלדג", שמנה שישה לוחמים בפיקוד סלע רוטנברג הגיע למקום. "הלוחמים הצעירים של שלדג כמעט לא ראו טנק מימיהם", כותב מגן (עמ' 78) "ולא היו מורגלים להתערבב בצבא הגדול. הם גם לא השתתפו במלחמה קודם לכן, והיו זקוקים לזמן התאקלמות...".

קבלת-פניהם בחפ"ק של רובין הייתה בהתאם. רס"ן, קצין ארטילריה, לא ידע דבר עליהם, ובירר את זהותם עם האוגדה שאישרה את זהותם. כיוון שהמח"ט ישן, נתן הרס"ן להם רקע, והצוות יצא להתמקם על גבעה ששלטה על עין זחלתא. הם צוידו ב"אדמונית החורש", ציָן לייזר והתכוננו לבוא מטוסים "פנטום" ישראלים כדי להכווינם למטרותיהם, כיוון שרק פצצותיהם ידעו לרכב על קרן לייזר. את שאר המטוסים (כפיר וסקייהוק) הכווינו בשיטה הישנה: הטייס יצר קשר עם צסק"א, מודיע להם על כיוון (אזימות) הגעתו, מה מרחקו (בדקות טיסה) מהיעד, וקיבל מצסק"א נתונים על מטרתו "בשפה המשותפת שהתאמנו עליה הרבה לפני שהחלה המלחמה" (עמ' 81). כלומר, צסק"א תיווך בין הטייסים לבין המסתייעים, ולפעמים יזם בעצמו תקיפות על מטרות שזיהה.

במהלך יום הלחימה הבינו לוחמי "שלדג", שמה שביצעו באימוניהם אינו מתאים למלחמה, ועליהם להוליך את הפצצות ממש אל יעדיהן. כן למדו להעריך את איכות הלחימה של החיילים הסוריים, שלמרות הפגיעות המדויקות שספגו, המשיכו ללחום, ולא נסוגו.

בניגוד לתוכנית המבצעית, כעבור שבוע לחימה, באחד-עשר ביוני, לא עמדו כוחות צה"ל על כביש ביירות-דמשק - אחד הכישלונות האסטרטגיים ב"שלום הגליל" - וצבאנו ניסה לתקן זאת ב"זחילות" אל הכביש החיוני, שהושלמו רק ב-23 ביוני. בעשרה ביוני השליכו מטוסינו כרוזים על ביירות, ובהן התרעה על הכיבוש הצפוי של הבירה הלבנונית. זו הייתה טעות חמורה. ממתי מודיעים לאויב על הכוונה לתוקפו?! הכרוזים גם היו טעות הסברתית חמורה; וצה"ל ניסה להסבירה בטעות של מן-דהוא, שטען במטוסים את הכרוזים הלא-נכונים (מקרה דומה אִתרע בפעולת התגמול בכראמה (מבצע "תופת", מארס 1968): מ̤כל כרוזים, המודיעים על תקיפת כראמה, התפרק מעל העיר רמלה במקום מעל כראמה).

"החלטת הממשלה לא לחדור לביירות עם הגעת הכוחות הישראלים אליה הייתה משגה אסטרטגי של ישראל ואי-ניצול הזדמנות למוטט את מערך אש"ף בעיר", סבור ההיסטוריון הערבי-אמריקני רשיד ח'אלידי (עמ' 137).

צוות של "שלדג" אבטח את מפקדת "המוסד" בג'וניה שמצפון לביירות. אחד מאנשיו שמע את שרון מצהיר בדיון, שהמלחמה טרם תמה; וזה הפתיע אותו ואת הצוות. באותו הזמן נפגע צוות גור מהיחידה, שהיה צסק"א ליד כפר דוחא. כחצי שנה לפני כן השתתפו חוליות מ"שלדג" במבצע "דמיון כוזב", שבמסגרתו סיירו בביירות ובלבנון, כדי לאסוף מודיעין ולאתר עמדות, שישמשו כנקודות מאחז של היחידה, ומהן יכוונו מטוסי-קרב, יצפו, ויאספו מודיעין (עמ' 142).

צוות סלע מ"שלדג" הכווין בראשונה מסוקי-קרב קוברה למטרותיהם בעיירה בורמנא. לאחר מכן נפגשו לוחמי "שלדג" עם לוחמי גדס"ר 5848, שגויסו שוב למילואים, בקומה 25 בבניין רב-הקומות, שזכה לשם, "אבו ריזק", בשכונת אשרפיה. שכניהם בקומה 26 היו אנשי "שלדג", ושתי היחידות עסקו בתצפיות להגברת הלחץ על המחבלים הנצורים בביירות. צלפי "שלדג" בסדיר ובמילואים התמקמו בנקודות שונות בעיר, והרגו כמאה מחבלים.

אנשי "שלדג" עלו לדירתם באבו ריזק ברגל, כדי לשמור על כושרם הגופני. אנשי הגדס"ר, לעומתם, מצאו טכנאי לבנוני, שהשמיש את המעלית התקולה בבניין, כדי לא לעלות ברגל עד למשכנם. בין כה וכה נוצר הווי מקומי בכל אחת מהקומות. "בקומה ה-25 לא הייתה אווירת מלחמה כמו בקומה ה-26. הלך-הרוח של אנשי המילואים היה של טיול, או של נופש בארץ רחוקה ומסקרנת ..." (עמ' 185).

על שלדג הוטל לכבוש בארבעה באוגוסט את המוזאון הלאומי בביירות, שבוצר על-ידי המחבלים, ולמשימה נקראה כל היחידה.

שבע-קרבות

ישי צימרמן, כיום בן תשעים מקיבוץ עין-חרוד איחוד היה טנקיסט בגדוד 82, וממנו עבר ליחידה 101. כקצין, עוטר בעיטור העוז על לחימתו במבצע התגמול "הר-געש" במוצבי א-צבחה באזור ניצנה שבגבול מצרים (נובמבר 1955). השתתף בפעולת הנקם, שיזם הר-ציון לנקמה על רצח אחותו וחברהּ במדבר יהודה. השתתף במלחמת סיני, ונפצע בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, ונפצע שוב במלחמת יום הכיפורים. בנוסף להיות שבע-קרבות (כשיצא מהמערך הקרבי, המשיך לשרת במילואים כנהג מובילי-טנקים), הוא מכונאי מחונן וטייס חובב.

"צימרמן היה צייד חוויות וחי עבורן", כותב מגן "וחי עבורן, והן גרמו לו לא פעם לסטות מהתלם ..." (עמ' 26). הוא היה מ"פ בגדס"ר, והצטיין בחדירות לעומק. ב"שלום הגליל" לא חדל מחיפוש חוויות, ובעקבות אחת מהן בילה בכלא צבאי.

בשלב הראשון ב"שלום הגליל" לא נכלל הגדס"ר בכוח הלוחם, אלא תגבר את רמת הגולן. המשימה המתסכלת הביאה את צימרמן ואת אנשיו לחפש הרפתקות. באחת מהן יצאו ל"אימון ניווט רכוב", שהביאם למבצר בופור (עמ' 34).

הם שוחררו, וגויסו שוב מיד, והפעם היו בקרב על ביירות, אך גם במהלכו עסקו בציד חוויות. באחת מהן יצאו צימרמן וההקצין עופר יוזם לסיור בשולי נמל התעופה הבינלאומי של ביירות, ומצאו בו מטוס ססנה, שאפשר להשמישו. צימרמן ויוזם התניעו אותו, וטסו אתו ארצה - היישר לזרועות שוטרים צבאיים, שכלאו אותם בכלא 4, והועמדו למשפט. שניהם הורשעו נידונו להורדה בדרגה, למאסר על-תנאי, למאסר קצר (שכבר, ריצו בהמתנה למשפטים) ולקנסות.

שואה ומלחמה

השואה נמצאת בירכתי התודעה של כמעט כל יהודי בישראל. מלחמת ששת הימים ונמלחמת יום הכיפורים העבירו אותה לחזית, והחמירו את הטראומה. "אני רוצה לומר מה לפי דעתי עשה לנו קודם כל מבצע שלום הגליל". כך אמר מנחם בגין, ראש הממשלה, בחמישה-עשר ביוני 1982 בתוכנית "מוקד" בערוץ הראשון - "הוא ריפא את העם מן הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, לדעתי לחלוטין". אני חולק על בגין בעניין הזה. לצערי, הטראומה עדיין קיימת, וניזונה מטראומת השואה, שרדפה את בגין, את בני דורו ואת יורשיהם.

הערות סיום

למרות שמגן השקיע מאמצים רבים בתחקיר, והביא פרטים חדשים על "שלדג", על הגדס"ר ועל נפילת אלוף קותי אדם בכפר דוחא - נפלו בספר כמה טעויות. על אחת - ייחוס הקמת "שלדג" והגדס"רים ללקחי מלחמת יום הכיפורים - עמדתי כבר לעיל. בנוסף, קותי אדם היה מח"ט 99 במלחמת ששת הימים, ולא סמח"ט "גולני" (עמ' 89). מיגון כלי-רכב על-ידי שקי חול נגד מיקוש נועד להכביד את משקלו, כדי למנוע את העפת הרכב גבוה כתוצאה מהפיצוץ, שתגרום לפגיעות קשות בנוסעיו, ואינה מגִנה נגד מיקוש (עמ' 22). מתיאור הקרב בבוקעתא נגד הקומנדו הסורי במלחמת יום הכיפורים (עמ' 94 ואילך) נשמט שמו של כוח חשוב, שהשתתף בלחימה - גדוד השריון הפיקודי (גש"פ) 181 בפיקוד רס"ן ראובן בן-אלון. באותו העניין - שמו של מפקד סיירת חטיבה 7, שנפל בקרב, אורי כר-שני, ולא כפי שנכתב.