תתארו לעצמכם סרט נגד סין הטוען להיות דוקומנטרי מוסרט בסין. קשה? בלתי אפשרי? כמובן שדבר כזה בלתי ייתכן בעליל. סין לא תאפשר זאת, והסינים שהתחנכו בסין יהיו הראשונים שיתיצבו נגד תועבה מחפירה כזו. אני זוכר את אחד אנשי התקשורת המפורסמים ביותר מסין בוועידת מילקין בבורלי הילס. אלפי אנשים מכל העולם התרכזו ובאו, והוא הגן על סין בחרוף נפש. כמובן שהמקטרגים יפסלו אותו כ"שופר" או "כלי פרופגנדה", אך אני התמוגגתי - הישות שלו כולה הייתה ספוגה בהגנה על המולדת, בלי שמישהו ישגיח, ינחה או יאיים עליו. מונה החדורה בדם.
בדומה לסינים, כך גם האירנים, אפילו כל הצעירים שיוצאים להפגין ומסתכנים במאסר, עינויים, אונס והוצאה להורג. ברגע שאירן תותקף, אין כמותם בהגנה על המולדת. הם יתלכדו ויהפכו לגוש אחד של עשרות מיליונים השונאים את המערב ויעשו הכל בכדי לשרוד, להשתלט ולהשליט חליפה שיעית עולמית א-לה-המולות. זה נכון גם לגבי מרבית האירנים בארה"ב. הם יוצאים להפגין (לדוגמה לפני הבניין הפדרלי בלוס אנג׳לס), ואם אם יעז מישהו להגיד משהו נגד אירן, משהו שלא נראה או מוצא חן בעיניהם, הוא מיד הופך לאויב מושבע שצריך להשתיקו (באלימות פיזית ומילולית).
יש גם יש מה ללמוד מהסינים לגבי נאמנות למולדת. מהאירנים הייתי נזהר, ולכן חשוב להיות מודע. ואילו אצלנו, הישראלים והיהודים? אנחנו חולים, כך נראה, ובמקום להגיש את עצמנו על מגש הכסף, החלפנו בישראל את מדינת הלאום היהודי ב"דמוקרטיה". בארה"ב יהודי ארה"ב החליפו את יהדותם ב"ליברליות" ו"פרוגרסיביות". אבוי לאלו וגם לאלו.
דרך מאוד יעילה להשפיע על דעת הקהל העולמית היא סרטים. בארה"ב, סדרות הטלוויזיה בפריים-טיים החליפו את ישראל והיהודים בערבים. אם אלו הראשונים היו הנרדפים, החכמים, התורמים לחברה, המפתחים וממציאים, הרי שעכשיו הם הטרוריסטים, הפושעים, הגנבים, הרמאים, המכוערים (ממש לפי הקריטריונים של הנאצים, עם אף ארוך ואוזנים גדולות במיוחד וכו׳). הערבים הם הסקסים, היפים, הלבושים יפה, הדואגים לזולת, המשבשים את פעולות הטרור של המוסד, התורמים לחברה ומקדמים אותה למחוזות רצויים יותר. כל זאת מתנתו של הנשיא ברק אובמה בשיתוף פעולה מלא של הוליווד (פעם מעוז היהודים).
בארץ סרטים בעידוד משלם המיסים הישראלי מראים פעם אחר פעם צד אפל ונורא של המדינה, צד שכמובן קיים בעיקר (או רק) במוחם הקודח של שונאי ישראל. פעם או יותר סרטים כאלו מצאו דרכם לתחרות פרסי האוסקר, ולמרות שהיוצרים התנערו בפומבי מהקשר שלהם עם ישראל, ישראל עדיין התמוגגה (בשנה אחת הקונסוליה אפילו התכוננה לחגיגה מיוחדת, אך לשמחתנו הסרט לא זכה והחגיגה נותרה יתומה מאנשים).
מי נלחם?
בין הסרטים אחד בולט במיוחד "ג׳נין ג׳נין" על הטבח שביצעה ישראל וחיילי צבא הכיבוש, חיילי הצבא הנאצי המודרני, נגד אזרחים חפים מפשע במחנה הפליטים בג׳נין. גיבוב שקרים מגמתי שמביא לקבס ולקיא, עד שאפילו בית המשפט העליון התערב (ובמקרה זה נגד יוצרי הסרט). טוב שהיו אלו שתבעו ולא הרפו, אך זו מלחמה סיזיפית, מלחמה כמעט בלתי אפשרית.
דוגמה נוספת היא התוכנית הערוכה על-ידי רשות שידור בצרפת על אב המגונן על בנו בעוד חיילי צה"ל הארורים יורים בהם משך שלושת רבעי שעה בלי לפגוע (כמובן שצריך להעלות חיילים כאלו לדין מיידי; אך מתברר מחקירה מאוחרת שלפי חוקי הטבע לא ניתן היה לפגוע בבן או באביו). לאחר שהבן "מת" עבור צוותי הטלוויזיה שהתקבצו ובאו לאירוע במיוחד, הוא היה צריך לשנות תנוחה, כי באמת לא נוח לשכב באותו מקום מהלך שעה שלמה. את הקטע הזה, כמו גם את ההכנות לסרט כולו, חתכו במכוון. מי נלחם? ישראלי אחד בישראל וצרפתי יהודי בצרפת (פיליפ קרסנטי). מדינת ישראל והמוסדות היהודים בצרפת נלחמו נגד (!) קרסנטי וכמובן לא עזרו בארץ.
אם מישהו יפתור בעיה זו כלא מהותית, אותו סרט "אל דורה" היה התרוץ לפרוץ האינתיפאדה השנייה. כל המתים והפצועים, כל המשפחות והיחידים המתמודדים עם השכול, הכאב והפציעות עד עצם היום הזה יתייצבו ויגידו עד כמה אותו סרט השפיע גם השפיע.
סרט אחר נבחר על-ידי העיר ווסט הוליווד (עיר ההומואים של ארה"ב) כחלק מסדרה של סרטים דוקומנטרים. חשוב מאוד היה להראות סרט שמהדקה הראשונה עד הדקה האחרונה שלו מלא שקרים לגבי ישראל. מדוע? כי המקום היחיד בכל המזרח התיכון ויבשת אפריקה בו הומואים יכולים לחיות בבטחה כאחד האדם הוא בדיוק באותה ארץ בה הסרט מתנגח. מי שנלחם על זכותו לחיות בבטחה, בחר דווקא בסרט המנסה להביא לקיצו של המקום היחיד בגשר בין יבשתי שהוא מקלט ומפלט להומואים.
ארגון מאוד אנטי ישראלי בלוס אנג׳לס הקרין לפני שנים סרט מאוד אנטי ישראלי. מה השתנה באותו יום שנחרט בזכרוני? ראשית המקום המארח היה ארגון תרבות גרמני (הגרמנים כאמור מאוד אוהבים אותנו). שנית תורם גדול לאותה הקרנה הייתה דורה קדישה בתו של פרויס נזריאן.
מכים על חטא
מסתבר שכמו בעבר, כך גם בהווה. סרט נפלא נוסף על ישראל הוקרן ב-UCLA, במכון ישראל של משפחת נזריאן. בכדי שהקורא יבין עד כמה המשפחה המילארדרית הזו זוכה לכבוד במדינת ישראל. כשציפי לבני הייתה מספר שתיים במדינת ישראל, היא הייתה אורחתו של מר נזריאן בביתו בבורלי הילס. כשפרצה המגיפה העולמית, הנשיא ראובן ריבלין סיכן את חייו (שכן הוא כבר אינו איש צעיר) והגיע ללוס אנג׳לס לחגוג עשור למרכז ישראל של משפחת נזריאן ב-UCLA. כסף גדול מדבר.
הקהילה הישראלית והיהודית חלוקות בדעותיהן לגבי עצם ההסרטה. בסין זה לא היה קורה. בישראל, בודאי (בעידוד ובמימון ציבורי). כאן אם אפשר לתקוף את ישראל הרי זה טוב. הכיצד? היהודים חולים בתסביך לפיו אם הם יראו לעולם שהם מכים על חטא (מדומה ככל שיהיה), העולם יאהב אותם, יסבול אותם, יסכים לא להשמידם. מחלה קשה היא זו.
כמו שהיה חשוב להקרין את הסרט בווסט הוליווד, כך גם חשוב להראות את הסרט במרכז ישראל ב-UCLA. תשאלו למה? כי זה נותן גושפנקה לטיעון: אפילו ההומואים יודעים שהסרט הדוקומנטרי אמיתי. אפילו החוקרים ואנשי האקדמיה יודעים שהסרט נכון ומייצג נאמנה את המציאות. מכאן, שכל אמריקני אחר ברחבי ארה"ב צריך לקבל את האמת לאשורה ולראות את הסרט.
אם ה-KKK היה מוזמן לעיר שחורה ומראה שם סרט דוקומנטרי ששחורים צורכים סמים, אונסים ילדים, מרמים וגונבים ומעבירים מחלות, האם הייתם מצפים שכל תושבי העיר יגיעו בהמוניהם ויצהלו לכבוד הסרט? (אספר לכם מה היה קורה: כל מי שקשור לסרט היה מוצא להורג, הם ובני משפחותיהם, וכל רכושם היה מועלה באש, יחד עם כל חברה או עיר שהיו קשורים ל-KKK).
אך אצלנו, בניגוד לסינים, כל הרוצה להתנגח בנו מוזמן כאורח כבוד. היכן הפרופסורים ב-UCLA שהפגינו נגד הקרנת הסרט? הייתי מצפה לראות שם את ידידי פרופ׳ יהודה פרל. היה כאן נבחר ציבור אחד שהיה מתייצב בעבר, לשעבר חבר מועצת העיר לוס אנג׳לס פול קורץ. היכן הקונסוליה על כל עובדיה? היכן מסיבות העיתונאים נגד ההקרנה? היכן העמדה הרשמית של מדינת ישראל? היכן כל הארגונים המבקשים מאתנו כסף כל הזמן כתודה ועדוד לכל העבודה המאד-מוצלחת שהם משקיעים? היכן ההפגנות? היכן משפחת נזראין שכספם משמש לעשית נפלאות - נפלאות שנשיא מדינת היהודים טס במיוחד להלל ולשבח - מדוע הם מאפשרים כל זאת?
אשאיר לכם לנסות לענות. ממני נבצר הדבר. ועכשיו נפנה לעיסוקנו, כל אחד לעיסוקיו, כי (כנראה) כמו הסרט "אל דורה" לא צריך להתייחס לעוד סרט נגדנו.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
