עולם הולך ונעלם

לאחר כיובל, מכר בית הכנסת הרפורמי הידוע ביותר בעיר קטנה בת 34,000 תושבים חצי מהקומפלס שלו, וכך נכנסו לקופתו עשרות מיליוני דולרים. חובות העבר נמחקו, ולעשורים הבאים, בית הכנסת מסודר. אלא אליה וקוץ בה: במחצית הקומפלקס שנמכרה הייתה כל החניה של בית הכנסת, וכך נשאר עכשיו בית הכנסת ללא מקום חניה יחיד — לא למורים, לא לעובדים, לא לאנשי הדת וגם לא לבאי בית הכנסת.

בית כנסת רפורמי, בניגוד לאורטודוקסי, בנוי על כך שחבריו מגיעים במכוניותיהם ולא הולכים ברגל. לכן, בהכרח, נדרשים מקומות חניה לבאים לתפילה ולארועים. איש לא אמר דבר וגם לא התייחס לצורך במקומות חניה. כנראה חשבו ראשי הוועד שהם יסתדרו בשכונה שקיבלה אותם כל כך יפה מהלך העשורים. אכן, השכונה יודעת שמהלך הימים הנוראים יש עומס רב, שכן כולם מגיעים במכוניותיהם, והרבה ניידות משטרה פרוסות בהכן, אך זוהי הרגשה מיוחדת לשכנים היהודים והלא-יהודים כאחד. בפורים נחסם הרחוב לפני בית הכנסת, ע"ש הרצל (חוזה המדינה), לקרנבל של יום ראשון. אך עכשיו העומס הוא קבוע מבוקר עד ערב.

ובכן, האם מתרגלים למציאות החדשה? תלוי בגישה. השכנים חיים את חייהם, ולרוב אין בהם את הדחף להלחם במשהו כזה. כמובן שמי שמנסה למצוא חניה וצריך להסתובב פעם אחר פעם או לחנות מרחק כמה רחובות מהבית מתרגז, אך בד"כ זה לא מספיק להוציא את כולם לידי פעולה, ואפילו אם פותח מישהו במאבק, רבות הסיבות למה המצב הוא כזה ולמה אי-אפשר לשנותו, עם כל הרצון הטוב.

העירייה וועדותיה השונות היא זו שצריכה להגן על התושבים ולהשתמש בכלים לבחון בדקדוק כל פרויקט והשלכותיו על הסביבה. אך עובדי העירייה עצלנים מטבעם. דווקא בעיר הזו בה הם משתכרים משכורות שנתיות בנות שש ספרות (כרבע מיליון דולר), היה ניתן לצפות שהם יעשו מעל ומעבר, אך בעיניהם הגישה אחרת: ממילא הם מקבלים את המשכורת וההטבות לכל החיים, אז מדוע להתאמץ? בנוסף, אותם עובדים מאוד חשובים (בעיני עצמם) אוהבים את העובדה שהקבלנים מתייחסים אליהם בכבוד במקום בתלונות, ומעסיקים המון יועצים, ומדי פעם אפילו מזמינים את האחראים לארוחות. טבע אנושי הוא זה, לאהוב להתחכך בעשירים ובבעלי הכוח. השכנים - הם רק מתלוננים, ולכן כדאי להתעלם מהם.

הנה מה שקורה בשכונה: הקבלן (יהודי כמובן) שקנה את מחצית קומפלקס בית הכנסת מתכונן לבנות בניין רב קומות ורב שימושים. בצד השני עומד לקום בניין בן שש קומות שישמש בית אבות אקסקלוסיבי. ברחוב הסמוך עומד לקום בניין רב קומות למגורים (במקום שני בניינים בני קומה עד שתיים). וברחוב הסמוך בצד השני רק סיימו בניין בן שש קומות ועכשיו מניחים את היסודות לבנין שכן באותו סדר גודל. סנונית נוספת שנראתה דווקא מרחק רחוב אחד הוא גידור מחדש של מגרש שעמד ריק עשרות שנים, סימן כנראה שבקרוב גם שם יתחילו בעבודות.

שישה פרויקטים חדשים, כל אחד גבוה מקודמו, וכולם גם יחד גבוהים בכפליים או פי שלושה מהסביבה כולה. עכשיו נעלה את שאלת החניה לבאי בית הכנסת: אם כרגע אתם יוצרים לחץ על השכונה, מה יהיה בעוד כמה שנים, כשכל הפרויקטים יהפכו לעובדות מוגמרות, והשכונה כמובן תראה שונה לחלוטין מאופיה מהלך מאה השנים האחרונות?

כשמתייחסים לסוגיה ומנסים למצוא פתרון לבעיה, צריך הסתכלות כוללת, שכן אם מתייחסים לכל פרויקט בנפרד (כפי שמקובל באותה עיר קטנה), כאילו שרק אותו פרויקט קיים בעולם, נידון האזור כולו לבעיות עתידיות.

מה שתארתי לגבי אותו בית כנסת רפורמי הוא תופעה שכיחה בשנים האחרונות. מספר המתפללים הקבוע הולך ומדלדל, והסיבה כפולה: ראשית, המתפללים המבוגרים הולכים לעולמם. שנית, ילדיהם ונכדיהם כבר לא מרבים לפקוד את בית הכנסת כפי שעשה הדור הקודם. כך יוצא שמנין הבאים קטן במהירות רבה, ואיתו רמת ההכנסות של בית הכנסת. מנגד יש את ערך הנכס עצמו, שהרקיע שחקים.

כבר לפני כמה שנים, עמית שהוא פסטור נוצרי מכר את בניין הכנסיה שבראשה עמד, ואותה מכירה הכניסה מיליונים אחדים לראשי הכנסיה.

היום, מי שעובר ברחוב השלישי או בשדרות מלרוז אשר בעיר המלאכים יכול לראות מגרשים ריקים (או חורים גדולים באדמה) במקומות בהם עמדו בעבר בתי כנסת או מרכזים יהודים. בקרוב לא ישאר זכר לאותו עבר מפואר. נפטר הדור. הקשר עם היהדות ועם ישראל מתרופף, וכלום לא נשאר. עולם שנעלם ואת מקומו תופס עולם חדש, שונה, ועם הרבה יותר לחצים; ודאי לא טוב יותר.