חלומות ומסעות - דיסטופיה וחיים מושאלים

יהושע שחר אינו מוכּר כסופר ואת עיקר פרסומו קנה בשדה המתמתטיקה והטכנולוגיה הרפואית. שחר כמומחה למשוואות בכמה נעלמים מצליח לסחוף אחריו קוראים לעלילות של תעלומות ואימה, דמויות המשוטטות בעולם שכולו בקשת פשר, תדהמה. האם אכן יש פשר לנעלמים?

שני הספרים, שהוציא יהושע שחר לאור לאחרונה כמו פונים למביני פרוזה לתת דעתם לכתיבה שלו.

תהיתי, אם לכתוב על ספריו מרובּי הסודות, עלילותיו הנעות בין מציאות לחלום. לרגעים שאלתי עצמי מה היו כותבים על כך סופרי דיסטופיה, סופרים שנשבּו בקסמו של קפקא. בפלאים של סיפורי המדע הבדיוני. האם יש חוקיות ברורה לעולמות המתוארים בספרים אלה?

נכון, עיקר עיסוקי בשירה, וכאן נדרשת עין חדה של מומחים לפרוזה חדשנית, לפרוזה ניסויית. סקירה זו תהא בבחינת הצצה לסיפורים שפורצים את גבולות עולמנו, שמשוטטים במחוזות של דיסטופיה מטלטלת.

האם יש משמעות לקדושה?

יהושע שחר פרץ לספרותנו עם הספר 'ירושלים דלוס אנג'לס', וכבר בשער הספר יצר סוג של הפתעה לקוראיו: השער מגלה מעטפת דואר מבוילת שנשלחה למחבר ממשכנו של הקתולי מספר 1 בעולם, מהוותיקן. על המעטפה חותמת של הלשכּה העוסקת בקדושי הכנסייה ועל הבּולים המציצים מן העטיפה מתגלים באורח מוזר הדיוקנים שלהם. תסבוכת הזהויות מעוררת שאלה - לאיזה דיוקן חותרת העלילה. ומכאן אנו עוברים לספר נוסף של שחר, מקבץ של שלוש נובלות.

ספרו השני שיצא לפני כשנה מעלה עולמות אפלים יותר. ספר זה יצמרר אתכם עם השם התמוהַ 'האימה בספרות האנונימיים ועוד סיפורים'.

בשני הספרים יגלו הקוראים, שאין דברים חתומים, אין מציאות קבועה, ומה שמכתיב את קצב העלילה הוא הפואנטות הפתאומיות. משבי סופה אלה פורצים כליליוֹת אפלות כדי לבלבל את גיבורי העלילה. הסייגים והקווים מאבּדים כיוון: כך בספרו הרומז למסתורי הוותיקן אנו מוצאים טלטלה של קודש בחול, פולמוס מתעתע מאד: מחלוקת באשר ליהודייה מומרת, שקשה להגדיר אותה - האם היא קדושה נוצרייה או קדושה יהודייה.

אל תתפלאו, אם כל התערובת המשונה גולשת למחוזות קיום שנוגעים בשואה מצד אחד, ולקשרים רומנטיים של גיבורה, גברת צ'רץ' עם דמות של נהג מונית, והוא ארמני. ויש לבחירה בו משמעויות ספרותיות, שרק הֶמשך העלילה יחשוף בפניכם. הכּתיבה של שחר מאוד תזזיתית, ובכל עיקול של ריצת המרתון - משהו עומד לקרות. אילו החלטתי לספר את הכתוב בספריו, הייתי עלול להרוס את מתח הקריאה. זה כבר אומר לכם בּמה מדובּר. אל תחכו לספוילרים.

גיבורים רוטטים בתוך תמורות העיתים

העלילות בספריו של שחר מיטלטלות על גשר צר, שבּו יש מאבק לא נגמר בין החלומות לבין המסעות: השינויים במציאות, תמורות העיתים. סופות הטורנדו האלה לוקחות אותנו לשאיפות גבוהות הכמוסות בלבבות, ליומרות מגרדות שחקים - ומול כל אלה סבך של משבּר והתמודדות מפתיעה. ההצלחות והכישלונות - זה כבר בעיני המתבונן. לקוראים יש דרך לפרש את הקורה, לצעוד במסלול של תשובות ושאלות. הקריאה מפענחת רזים בין השיטין.

זו ספרות דיסטופית ללא ספק, והמחבּר יודע לערבּב את הקרוסלה של ההתרחשויות בעמדת הסיפור. תוך כדי כתיבה אנו נחשפים למניעי המסַפר מלמעלה. שחר מדבּר על 'האימה בספרות', והפחד הזה מטלטל שאלה ועוד שאלה - זו קריאה בין מפנה לעוד סיבוב בעלילה. לרגע יש שהות, והקוראים שואלים את עצמם, מי כותב את סיוטי הבלהות האלה: האם מדובּר בעֵד שחי במארג העלילה או צֵל אפל, המושך בחוטים מֵעבר לחלון?

"בטח שואל אתה, הקורא, מהיכן שואב המספר הכל יכול את יכולתו לתאר את מהלכי האירועים הנסתרים בליבם... וכן את קשרי המאורעות, כאילו מצויה לו הפרטיטורה...". - כך בקובץ 'האימה בספרות האנונימיים', עמוד 15.

גם כאשר אתם קוראים, כיצד המחבּר המסתורי מתאר את רגשות הגיבּורים, לרגע יש נשימה שנעצרת, והגיבורים עצמם תוהים, כיצד הם נראים בעיני אחרים - יהיה זה הכותב, יהיו אלה הקוראים: "טברטיאן נשם נשימות עמוקות, ולפתע הוא ירד אל עומק המושג 'אל מעמקי נשמתו'. כן, בליבּו חש את עומק נשמתו שחיבּקה את גופו בעת שצָפה... עלתה בו כמיהה לקִרבה אימהית קמאית" - שם, עמוד 83.

ההסתרה לקראת רגע ההתרה

לרגעים בתוך סבך העלילה המתפתלת, מנסֶה המחבּר לקחת אותנו לאותו רגע, שבדרמה היוונית קראו לו 'רגע ההַתרה'. אנו קוראים ומיד צצה השאֵלה, האם מדובּר בחשיפה אמיתית או בפתרון מדומה? הנה דוגמה ממסתורי הוותיקן וכל הסוגיות הערטילאיות מסביב - בקובץ המתחבּט בין שתי מהויות נפרדות - ירושלים מול לוס אנג'לס, קדושה בין חול:

"כל אחד מן האורחים שקע בשיחה אקראית. הרי הם לא הכירו זה את זה. הייתה להם היסטוריה משותפת, ארוכה ומתמשכת, של יקירים רחוקים, משיקים לביוגרפיות עלומות של אנשים שרק את שמותיהם ידעו, ואת כל מעלליהם צפנו בקשר רופף..." - 'ירושלים דלוס אנג'לס', עמוד 111.

כבר הספקנו להתרגל לרעד האונייה על הגלים הסוערים: אין המדובּר בעלילה ליניארית, שיש לנו אפשרות לעקוב אחריה בניחותא, לגלות בדרך מדודה כיצד הגיבורים משתנים, מנהלים שיח ושיג. הקריאה יוצרת תחושה, שזה עולם שאיבּד כיוון: החזון האוטופי, שאולַי נלבּט בלבבות, נשכּח לחלוטין, התנפץ. יש קשר מעורפל בין הדמויות, אך זה עולם שאינו מתנהל לפי חוקי הריאליה. אם חשתם ברעד, שאתם בסיוטי בלהות, אל תשכּחו, שמדובר בחוקיות אחרת: אלה חוקי החלום. ערבוב של זמן, מקום, מציאות. צירופי הדברים קורים בין אבסורד להיגיון.

ציר מיטלטל של זמן מתעתע

האם נוכל לפענח את האירועים, את המניעים? הגיבורים נעים על ציר זמן מתעתע, ואין פּלא, שבהוויה הזו של רוחות עוועים, אנו מוצאים גיבורים החשים שהם כמריונטות המנוהלות על-ידי הסיטרא אחרא, השֵדים, הליליות:

"הוא הבין, שבגילוי יתר, באור רב מדי, יש סכנה. הוא למד על מוות אחר. לא זה של שמיים ועֵדן וגיהינום ומלאכי חבּלה - אלא על תבלינים מלאי תחבּולות, שדמיונו סרב לקבּל כאפשרי. הוא למד על כוחות הברזל המחושלים באש ובתאווה אין קץ לכוח אחר כוח...בכל אלה הוא ראה סימן לבּאות" - כך בקובץ 'האימה בספרות האנונימיים' - עמוד 32.

אוטופיה ודיסטופיה מתכתשות זו עם זו, ואנו עדים להתנגשות בין עולם השגרה לבין עולם הכוכבים. האם זו מראה להבנת עולמנו המאבּד צלם: הוליווד הופכת לתערובת צללים ורפאים, לאייקונים שמשַדרים אשליה ושידוד מערכות.

"הוא פנה אליה ואמר 'זה המקום שאותו רציתי להראות לָך'. הייתה גאווה אוהבת בקולו. באופֶק שהיה מכונס בגובה עיניה, על מאוּנט לי, באזור גבעות הוליווד, עמד לו השלט המואר של הוליווד. עיר של חלומות הדומה להמצאת האלים ביוון המיתולוגית, עיר גדולה ומצועצעת, יצירה מלאכותית של דיסני, אנימציה דו-ממדית של חיים מושאלים..." - כך ב'ירושלים דלוס אנג'לס', עמוד 36.

מציאות כואבת או אליגוריה חושפנית?

בתוך מחול האורות והצללים אנו חשים מֵעבר לחוטי העלילה שלפנינו סוג של אליגוריה, משל על חיינו המאבּדים משמעות. פֵּשר. הכתיבה התזזיתית מנסה לקחת אותנו למסע אל מחוזות פנטזיה, לשברי חלומות של גיבורים המייחלים לישועה - למזור לקיומם. מסע האֵימים הזה אינו צריך להטעות אותנו: זה סיפור של עולם בפני הלא ידוע: בני אנוש הנאבקים על התמורות המשַנות את חייהם, המפוררות את הגבולות, את הקשר בין אמת לשקר. בסופו של דבר, זו בימה של בני עולם חדש, שטרם למדו להסתגל לכל רוחות הפּרצים, שמָחקו את המהות הקודמת.

אחת הנובלות בקובץ 'האֵימה בספרות האנונימיים' מעצבת לנו כסיפור דְמוי-קפקא גיבור שהופך למשל לַזמן. מדובר בשֶען, שנכלא במחנה עבודה כדי לממֵש חלום נאצי לבנות שעון אסטרונומי. סיפור העלילה חושף מכתב, שמשלב קשר בין נרטיב מעולם השואה לעולמנו עתה, ולרגעים יש הֶארה, שאלה מצמררת - האם דמויות הכרוניקה הזאת משוטטות ללא תכלית במאֲרג ההיסטוריה. בעלילת הבּלהות משתלב ציטוט מכתב מטלטל מאד: "איני יכול לכתוב אפילו מילה יחידה אחת... האישיות האינדיבידואלית אינה אלא קצף על פני הגלים - תאונה.. מופע בובות בלבד".

האם המילים המטריפות האלה הם סודו של המסופר בספרים האלה? ספריו של יהושע שחר, אולי מחכּים לַשחר שיפציע, שנקבּל משמעות לכל הדברים חסרי השחר. אם אכן אתם מחפשים את הסוד האנושי - הבה ננסה תוך כדי מסע ברכּבת שֵדים חסרת מעצורים, לחפּש את האדם הנסתר מֵעבר לעלילות.

הנה קם לעינינו, הנה מתגלֶה האדם הנאֱבק על נפשו. אולי זה יעזור לנו להתחבּר למאבק של העולם המודרני על חייו, על איבּוד היכולת להבין לאן הוא צועד. הנה המֶתח הזה בין פורענות לגאולה - האם יָקום היְקום וייגָאל. ספרים דיסטופיים לפנינו: הם חושפים וגם תועים, בְּלִיל של עולם רפאים. הבית האנושי נאבק עדיין על זהותו. אולי יש בספר רצון לקחת אותנו להתמודדות עם ערכים משתנים, עם בקשה נואשת להבין את כוחות הדמיון והחלום. עם כוחות היצירה.

מאחורי כל הטלטלה העוברת יש אנושות, שמבררת את הסוד שלה. זה צֶלם האדם, ואולי נמצא בין הסופות והגלים והסיוטים דרך להבין את המשל, את סודות ההוויה. האם מֵעבר לדלת מחכָּה השעה לישועה?