היה זה ליל שבת בבית אחד מידידינו. חמישה זוגות התכנסו לארוחת ערב, לשיח חברים, למפגש על סעודה דשנה. מפגש רגיל שהיה הזדמנות לפרידה מאחד הזוגות, לקראת הגירתו לפורטוגל. מדוע אתם נוסעים? איך תסתדרו שם? ועוד שאלות חופרות שהופנו לעברם. דבר העזיבה נתקבל על דעת שאר הנוכחים כמעט בהבנה, בוודאי לא בתמיהה. וכך בשבוע שעבר עוד זוג ישראלי, מוותיקי הארץ, ארזו את מטלטליהם, מכרו את רהיטיהם ועברו לפורטוגל. מה מניע גבר מבוגר לחולל מהפך כזה בחייו? "אני רוצה לחיות את חמש-שש השנים הבאות ברוגע, בשקט, ואחר כך נראה", הסביר לי כמתנצל. בני הזוג היגרו סופית לאחר כמה נסיעות של בדיקה והכנה. הם כבר שם, בבית, מדרום לליסבון הבירה. אולי לבם נשאר במזרח - אבל הם מעתה בקצה מערב. מרצונם החופשי.
השניים אינם יחידים. ישראלים לא מעטים התמקמו באחרונה בפורטוגל, והסיבות הן שונות. אפילו ראה אור (בעברית!) ספר שכותרתו "בית בפורטוגל". פורטוגל עוקפת את גרמניה כמוקד משיכה "הכי זול" בקרב מדינות אירופה. הדרכון הפורטוגלי נעשה מבוקש מאוד אצל ישראלים, כמו דרכונים של מדינות אירופיות אחרות. אחת השאלות הנפוצות במפגשים מעין אלה היא: יש לכם כבר דרכון זר? של איזו מדינה? אי-אפשר שלא לתמוה, להרים גבה, ולשאול לנוכח זרם ההגירה השלילי: מה קרה שישראלים נוטשים את ביתם, את ארצם? מדוע יהודים עוזבים את מדינת היהודים, שהוקמה בדי-עמל, תוך הגשמת חזון הדורות, ומאבקים לא קלים, הקרבה?
בשבעים-וחמש שנותיה התבססה כאן מדינה משגשגת, יוצרת, קולטת עלייה. מספר אוכלוסייה נושק לעשרה מיליון. בתחומים רבים ישראל מובילה, היא אחת המדינות המתקדמות בעולם, כמו גם הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון. גלי העלייה מאז תחילת המאה הקודמת תמיד לוו בגלי ירידה. והיום? דוקא בשיא שגשוגה ויופייה של המדינה, רמת הקיטורים נסקה עד כדי להדאיג. הסיבות התחדדו והחמירו. צריך להודות: ישראל היא מדינה לחוצה. מלחיצה. באחרונה רבו הדיבורים שאולי סופה קרוב. הן גם הבית הראשון והבית השני, הגיעו לקיצם, לחורבנם, אחרי כשבעים שנה. האין סימנים כי זה מה שצפוי לבית השלישי?
הלחץ נובע מכמה מקורות. קודם כל לחץ צבאי-ביטחוני, באופק מלחמה רב-זירתית, עם אלפי טילים שעלולים ליפול על העורף ולגרום לאבדות כבדות ולנזקים חמורים ביותר. מעבר לאיום החיצוני, המתגבר, האמיתי, הבאנו עלינו במו ידינו איום פנימי, קרע חברתי שהולך ומתרחב, הפגנות חסרות מעצורים, שיבושים במשק וברפואה, חסימות כבישים ונתב"ג, סרבנות, והכל בגלל מהלכי חקיקה בכנסת. אליטה - כפי שמכנה אותה אניטה שפירא - שמתנשאת על הרוב השקט. קרע, שנוצר לאו דוקא בגלל ביטול הסבירות. סיבתו העמוקה היא אי-נחת מן הממשלה הימנית, והרצון להפילה, עד כדי זעזוע יסודות הבית השלישי. מעבר לכך, החיים בישראל דחוקים ועמוסים, הכבישים מפוקקים, המגדלים מעיקים, צפיפות בכל מקום, דחקנות, ביורוקרטיה. על כך יש להוסיף את האלימות והפשיעה שנוסקות, את המחייה שמאמירה ועוד.
כל זה נכון, וגם אם כולנו דעתנים, אוהבים לבקר ולקטר, לריב ולהתפלמס (ראו את השיח הרעשני והפלגני באולפנים, בתקשורת, בכנסת), החיים בישראל תוססים, הקניונים גדושים, רמת החיים גבוהה. אין רגע דל. לרוב האזרחים, שגילם פחות מגילה של ישראל, המדינה היא מובן מאליו. יודעים שלחיות בבית הלאומי של העם היהודי - אין דבר טוב מזה לכל יהודי באשר הינו. כי הארץ הזאת - כפי שכתב דן אלמגור ושר שמעון ישראלי - "בשבילי היא שמחה, מהולה בדמעות. היא תפילה חרישית. היא חלום של דורות. היא המיית שורשים, שצימחו צמרות. היא שדה של תלתן. היא כמו ילד צוהל. כמו זקן מתפלל. היא הכל בשבילי"... שורות שנכתבו בימים אחרים ונכונות תמיד.
צר לי על העוזבים, יהיו נימוקיהם אשר יהיו, אבל מנגד הלב עולץ לראות עולים רבים שאינם מתייראים מפני הסכנות. מבקשים לבנות לעצמם בית חדש במדינה שלנו-שלהם. ואכן, מאזן ההגירה בסופו של דבר - חיובי! לזוג החברים ולעוד ישראלים שנוהרים לפורטוגל הרגועה והזולה, וליעדים נוספים מעבר לים, הנה דברים שהשאיר אחריו בכתובים תא"ל יוני נתניהו ז"ל, שנפל באנטבה: "אני מעדיף לחיות כאן תוך לחימה מתמשכת, מלהיות חלק מן העם היהודי הנודד. כל מקרה של התפשרות, יגרום לקירוב הקץ. כיוון שאין לי כוונה לספר לנכדים שלי על מדינת היהודים כעל אפיזודה חולפת וקצרה באלפי שנות נדודים, אני מתכוון להיאחז כאן בכוח רב". גיבור ישראל יוני לא זכה להגשים באופן אישי את חזונו, אבל בזכותו ובזכות שאר הנופלים, בזכות הצבא והאמונה, ישראל אינה אפיזודה חולפת!.
