את ישראל פוקד בימים אלה, עידן חדש. ממדיו טקטוניים, פעם בחיי אומה. הגוורדיה המייסדת, הוותיקה, האשכנזית ברובה הגדול, נעלמת אט אט. מפנה את מקומה. היא בחרה בתרועת זמבורות להיות לה למרש האבל. במהלך העגום, הירידה מבמת העשייה, מעמדת ההנהגה בסיוע מקל ההליכה, כולנו צופים בהשתאות.
יסודות השקיעה - הוכתבו מזמן. הוותיקים על סיפוריהם האישיים, חלקם הירואיים, הולכים ונעלמים אל פאתי האופק. אומנם מלווים באמירות כאילו המדינה הולכת עמם לעזאזל אך אלו הן משאלות לב מזדקן, שתש כוחו. ישראל לא הולכת לעזאזל, והדור ההולך ונמוג, אכן יימוג. משמרת חדשה החלה למלא את מקומו. רובה צעירה יותר מהעוזבים. יש הרבה אנרגיות באוויר. הבדלי הגילים הם כשנות דור ואף שניים. חלקם נראים היום בכנסת, בצבא ולמעשה בכל מקום. חלקם, מוצאו מזרחי, בשיעור גבוה מבעבר. חלקם אשכנזי - או מעורב. חלקם בעמדות מרכזיות דרך תפקידם כשרים וכבעלי תפקידים מרכזיים בממשלה ו/או בשלטון המקומי, חלקם מגיע ממשרות בכירות אחרות.
כיצד קרה הדבר ומדוע. מה היו סימניו הראשונים?
את התהליך אפשר היה לבחון כבר בהפגנת האוהלים ב-2011 בשדרות רוטשילד. הפגנה זו אפשר היה לאפיין בנוכחות אשכנזית ברורה. הדור האשכנזי הצעיר מגלה שם סימני אי-שקט. הכוחות המעורבים בתהליך לא ידעו לתרגם סימנים אלה לשפה פוליטית ברורה. זולת במקרה אחד: כעבור שנה הוקמה 'יש עתיד' (2012). את תהליך הבחירה המחודשת בבנימין נתניהו ניסה למנוע יאיר לפיד על-ידי הקמת מעין תנועה ציבורית רחבה, רל"ב. רק לא ביבי. מעמדת התצפית של היום, תנועה זו נכשלה לחלוטין במבחן הדמוקרטי בקלפי. אולם דווקא אותה תנועה הנכיחה שוב את הפעילות הדומיננטית האשכנזית בפוליטיקה. עד היום לפיד נתמך על-ידי גרעין קשה, אשכנזי ברובו, והוא השומר לו אמונים ומהווה, אולי, תריס פוליטי מפני זליגה אשכנזית לעבר בני גנץ ו/או נתניהו. הציבור המזרחי חיפש תשובה אחרת.
לאן נישאו עיני המזרחיים?
המזרחיים, שלא כאשכנזים, חיפשו שילוב. אינטגרציה פוליטית. מי המנהיג שיוכל לספק להם משאלה זו? ההיסטוריה מפתיעה לעיתים. בנושא זה היא מחזירה אותנו לימיו של מנחם בגין. המהפך של 1977 מספק את התשובה (החלקית). ב-17 למאי נערכו הבחירות לכנסת ה-9. המערך "זכה" ב-32 מנדטים בלבד. נפילה גדולה.
במועד ההוא, במקביל, הופיע יגאל ידין על המפה הפוליטית. הוא הפתיע עם 15 מנדטים, ורשימתו ד"ש, רשימה דמוקרטית לשינוי. אולם היה זה הקול המזרחי שתמך במנחם בגין, הביא את השינוי, אך לא זכה למעמד של שווה בין שווים על המפה הפוליטית.
השוני הגדול בין מהפך 77 למהפך של נובמבר 22, לכנסת ה-23, מצביע על זכייתם הכפולה של המזרחיים, הפעם בממדים היסטוריים, אותה השיג עימם נתניהו. הפעם נשברו כל תקרות הזכוכית. נוכחות המזרחיים בהרכב שיצר נתניהו בממשלתו הייתה יותר מכפולה מזו שבממשלות קודמות. ההבדל הגדול איננו רק בתחום הטכני-מספרי. בממשלה נראים היום גם פנים חדשות וצעירות. נשבר המודל של עסקנים ותיקים, מוכשרים ככל שיהיו. דור חדש פקד אך זה עתה את שורות המפלגה הזו. דור הנסיכים היה ואיננו.
עיני המזרחיים נשואות עתה לבנימין נתניהו. הוא הפך, ברצונו או שלא ברצונו, לסמל השילוב. הוא הוכיח, בתבונתו הפוליטית, כאשר הרכיב את ממשלותיו, כי ניתן לבצע את היציאה המשותפת, האשכנזית מזרחית, לדרך חדשה, כדרך ישראלית אותנטית. הוא פעל ופועל לתיקון ההדרה שהדירו האשכנזים את המזרחיים מכל מוקדי הכוח במהלך השנים. הדרה זו פעלה תחילה במישור הרעיוני ("הם לא ייבשו ביצות") מאז הקמת המדינה ועד ימינו אלה. כך זכתה לאישור ההוויה החדשה של המציאות המתפתחת: דור הוותיקים הולך. במקביל המזרחיים הם אלה שהכתירו ויכתירו את נתניהו להיות נביאה של המציאות המשתנה.
אבל צללים מתגנבים להוויה היומית שלנו. מאמר זה נכתב ביום שלישי האחרון, יום לאחר ההצבעה בכנסת על אישור החוק לצמצום עילת הסבירות. החוק אושר ברוב של 64 חכים מול 0. האופוזיציה נטשה את האולם. מציאות פוליטית מתהווה זו, ניבטת אלינו מבעד לשורותיו הריקות של אולם המליאה בצדו האחד, והמלאות בצדו האחר.
במקביל נמשכה הרדיפה על-ידי המדיה האלקטרונית והכתובה. הגשת כתבי אישום נגד נתניהו סיפקה תוכן שלימים התברר כבדוי, העמיקה את התחושה שמדובר ברדיפה, בתהליך שניתן להגדיר אותו כ"תהליך דרייפוס". אותו תהליך שהביא למשפט ההיסטורי הידוע, לקריעת המדים הפומבית, ולתהפוכה ביחס הציבור אל המדיה. זו, הדיחה את עצמה מלמלא תפקיד משמעותי בתהליך המתהווה. החד-צדדיות הקיצונית פסל אותה מלמלא תפקיד מרכזי בתהליך החדש. וגם "אֲשֵׁמָה", נוספת הופיעה על הבמה: המדיה החברתית זו שעטה חיש קל לתוך החלל שנפער.
המדיה הכתובה והאלקטרונית הייתה שקועה במרדף. לנרדף קראו נתניהו. מדיות אלו הפכו למגויסות טוטאלית למאבק שנוהל נגד רה"מ. כל זה קרה במסגרת הינדוס המוחות, שסיסמתו הייתה, כאמור, "רק לא ביבי", סיסמה אשר פשטה את הרגל בבחירות האחרונות. את נסיון הרדיפה ניתן לזהות במיוחד בשידורי ערוץ 12 בימי ששי, שוב ושוב אותו פאנל בהרכבו. שוב ושוב מעשה הגרירה של נתניהו בציציות ראשו אל כיכר העיר, כבטקס קבוע, מדי שבוע.
במהלך הזמן הפכה המדיה החברתית לכוח משחרר. למעשה בעצם קיומה התירה את טבעת החנק הציבורית שניסתה המדיה הוותיקה לייצר, לצווארו של נתניהו.
בית המשפט: הבית המופשט (מערכיו)
השימוש שעשו גורמים פוליטיים בדמותו של נתניהו כבכר אגרוף הגיע לסיומו החד-משמעי, בבחירות האחרונות. אולם פשיטת הרגל הציבורית נוצרה כבר בשלב מוקדם הרבה יותר. זו הופיעה על הבמה, במקום אותו איוו להם המפגינים והציגה שם את מלוא פוטנציאל הפרוורטיות וההתערטלות שלה.
מקום זה קרוי בלפור. המדיה נפלה לתוך המלכודת. מה יותר פיקנטי מזה?! העיתונות הגיבה כשיכורה, ולא מיין... היא נשבתה בקסם התופעה.
כאן העזו, במסגרת הלחימה המקודשת בנתניהו, בעידן של מגיפה, ללא כל רתיעה, להתערטל ולנפנף במיצגים בוטים וגסים. על במת הפרהסיה הזו, הועלו מייצגים בעלי אופי ירוד מוסרית. למרבה הצער, נסחף הבג"ץ אל תוך המערבולת הזו ברוב דעות (16 באוקטובר 2020, שמונה נגד אחד), וקבע כי התקנה שהגבילה יציאה מהבית למרחק של קילומטר, "פגעה פגיעה בלתי מידתית בזכות להפגין והיא לא הייתה מידתית"... "אם המדינה לא תצליח לאתר את נתוני הנקנסים, יבוטלו כל סוגי הקנסות שהוטלו בתקופה זו".
כיצד נטענו טענות על אי-הדבקה בעיצומה של הקורונה, כי מדובר בשטח פתוח בעוד האנשים מוסעים באוטובוסים ציבוריים מהבילים, הלוך ושוב לבתיהם ומבתיהם, בכל רחבי הארץ?? (עצם הסיוע הגורף מהבג"ץ מחייב דיון אחר), כיצד נרשמה השתתפות בהפגנה כסידור עבודה בקיבוצים מסוימים? שוב הוכח כי אין חוק, אין מוסר ציבורי, כאשר מדובר בלחימה פוליטית בנתניהו ובליכוד.
מסתבר שוב כי הבג"ץ זקוק בדחיפות למסגרת פעילות שונה בהגדרתה. חדשה. אלא ש"סיפור" המאבק בנתניהו התברר כמורכב הרבה יותר.
המזרחיים לא רצו בגט עם האשכנזים.
בניגוד לאשכנזים, המזרחיים לא רצו בגט עמם. נהפוך הוא, המזרחיים רצו חיבור, רצו חיבוק. אבל חלקו הגדול של העולם הפוליטי כמו העולם המשפטי, גילה ניכור. לצמרת שהרכיבה בכל מפלגה את שורת המנהיגים, נבחרו תמיד אשכנזים לעמוד בראש. כך קרה אצל ליברמן, גנץ ולפיד. המזרחיים שאפו לחיבור, לחיבוק, אך זכו תמיד בדחיה. תהליך דומה אירע במערכת המשפטית, כאמור.
את 'החיבור/חיבוק' מצאו בנתניהו. דווקא נתון ציבורי שהקל מאוד על תהליך ההזדהות עם נתניהו היה המהלך הפוליטי-ציבורי של הטלת חרם עליו (תהליך דומה עבר על בגין). מעין גורל של התלמיד המנודה המוחרם, ה"צילבה" של הכיתה... שגיאה בממדים קולוסאליים כאשר מדובר במרחב הפוליטי, אם ישירה של פוליטיקאים שטיפשותם ו/או חמדנותם - היו אומנותם, ואם של יועצים אסטרטגיים בארץ ובחו"ל שלא השכילו להבין את המציאות הישראלית המיוחדת. הטעות הגדולה נעוצה באי הבנת הקשר הגורדי בין נתניהו לבין המזרחיים, והוא נובע לא רק מההדרה ההיסטורית של המזרחיים מהאתוס הציוני כאמור לעיל, אלא גם מהמקום שנתן/פינה, נתניהו, תמיד, להנהגה מזרחית שהתמקמה סביבו בתפקידים מרכזיים.
בימיו של נתניהו נוצרה שוב הזדהות מיוחדת, ברית הדחויים פוליטית-ציבורית. תהליך דומה לזה, שעברו המזרחיים בימיו של בגין.
גורם נוסף שצריך להביא בחשבון הוא צמיחת מעמד בינוני מזרחי חזק. אף הוא אופייני לתקופת כהונתו של נתניהו. לתהליך הזה תרמה חקיקה שזיכתה את המכללות באפשרות להעניק תארי B.A ו-M.A. ללומדים בפריפריה, ובכך לעקוף את העולם האקדמאי הצבוע אף הוא בגוון עדתי מסוים מאוד. גם פעלו כאן השקעות ענק שביצעו ממשלות הימין להנגשת הפריפריה למרכז בתחום השירותים לציבור. כסלילת כבישים, מסילות ברזל ורכבות קלות.
לעובדה זו מצטרף שינוי דמוגרפי מעמיק. אין כמובן נתונים סטאטיסטיים על המבנה העדתי בצבא, אולם ברור כי הולך, קם ונבנה שינוי גדול. את מקומם של בני קיבוצים שרובם אשכנזים, תופסים מזרחיים, הן בשדרות הפיקוד והן בנוכחות החפ"שים. גם נוכחות חיילים חובשי כיפות וציציות עלתה באופן ברור, עוד הוכחה לחילופי משמרות הפוקדים את ישראל בתחום נוסף.
ביום ב' האחרון, נצפתה שוב ה"מחאה" בכבישים ובכיכרות. באתרים מסוימים היא לוותה באלימות קשה כלפי השוטרים. האם הגענו לשירת הברבור שלה?
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
