מלחמת יום הכיפורים שלי

יום הכיפורים 1973 התחיל אצלי כשאני נשוי די טרי. עם תינוק בן חצי שנה. שבת בצהריים 6.10.73. אנו מאכילים את התינוק. 14:00 אזעקה. אני עוטף את סהר בננו בשמיכת הפוך האדומה (שהייתה שלי בילדותי) רץ למקלט ומרגיש כמו אבא שלי שעטף אותי באותה שמיכה ורץ אתי ב-1956 באזעקה לילית במבצע קדש. ממש דזה וו. כאילו כלום לא השתנה.

לפנות ערב אני נוסע עם חברי מילדינר למרכז הגיוס. משה מתעקש לרדת קודם כדי "לא להפסיד את המלחמה". אני יוצא מנקודת האיסוף לימ"ח בשדה תימן. מגיע לימ"ח. בלאגן אימים. כל איש צוות שמגיע משויך לטנק בלי קשר לציוות מוקדם. מחפשים נשק קל - עוזים - עבורנו. פונים לנשק והוא משיב: "אני לא אפסנאי תורן, לא פותח". החלטנו לפרוץ לנשקייה וגילינו כי הנשקייה ריקה, אין אף עוזי כנשק אישי.

הטנקים שלנו בכלל היו בשדרוג במחנה נתן שאחרי באר שבע. אנו מוסעים לשם. הטנקים כאמור בתהליך שינוי. החלפת מקלעים. ממקלע אמריקני למקלע 03 הצה"לי. הכנות הוחלפו המקלעים לא. במהלך החימוש של הטנקים במחנה נתן מגיע רס"ן, אהוד גרוס לשמש כמחליפו של המ"פ הנמצא בחו"ל. גרוס שהכירני לוקח אותי לטנק שלו. עליתי על הטנק והצטרפתי לשני אנשי צוות שלא הכרתי קודם לכן: משה משה טען קשר מטירת הכרמל ויצחק אפו נהג מהקריות.

ביום ראשון בנסיעה על זחלים עד לתעלה. במשך שבוע הלחימה הראשון לא יוצאים מהטנק. חיים על מנות קרב שפג תוקפן. ממציאים תחליפי שרותים שמחייבים לירות פגז כדי שיהיה תרמיל שישמש כבית שימוש מאולתר.

שבת 13.10.73

אנו יורדים מקו החזית ומחילופי האש להתרעננות ראשונה. מתקלחים בג'ריקנים. בשיחה עם מילדינר אני אומר לו תראה מה קורה פעם חשבנו שאנחנו יורים פגז והמצרים בורחים. הפעם התברר ההפך.

אחר-הצהריים מגיעה פקודת תזוזה. אנו עולים על הטנק ופורצת שריפה מאחור בתמסורות (כך קוראים לחלק הזה) מכבים עם מטפים, המ"פ יורד מהטנק התקול ומחליף לטנק תקין שבפיקוד אילן קיטאי. אילן קיטאי עולה על הטנק שלנו במקום גרוס. גם אותו איני מכיר. נגררנו לטסה לסדנא ושהינו שם יותר מ-24 שעות לתיקונים. בלילה הגיעה ציפי שביט להופעה בסדנא. אילן ואני מנהלים שיחה בלילה (פרטים בהמשך).

יום ג 16.10.73

מסתיים תיקון הטנק. קצין חימוש אוגדה שולח אותנו לחזור לשדה הקרב. "סעו ישר עד שתראו טנקי M60 כמו שלכם תצטרפו ותודיעו להם שאתם זה אתם". בנסיעה אנו מתקדמים ישר לפי הנחיות קצין החימוש. יורים עלינו אש שטוחת מסלול ואנחנו ממשיכים. אני צועק לאילן בקשר: אתה בטוח שזו הדרך הנכונה. הוא שואל למה ואני משיב: אני רואה את מי התעלה בפריטלסקופ (אמצעי הראיה והכיוון של התותחן). למזלנו מישהו צועק ברשת החרום של השריון שאנו מחוברים אליה - רשת מוסקיטו: "מי הטנק שנוסע בתוך המצרים ושעוד רגע נופל למים. סע מהר אחורה"!

הצטוותנו לפלוגה ל' בגדוד 410 של החטיבה שלנו. אין לנו מושג מי מימיננו ומי לשמאלנו. עוברים כמה ימי לחימה בהם אנו נלחמים נגד מתחם חי"ר מצרי עם טילי נ"ט. חוטפים מהמצרים, מלקקים פצעים, מפנים הרוגים ופצועים. אין לנו פגזים נגד חי"ר וגם המקלעים לא מתפקדים כראוי בגלל הכנות החדשות.

בלילות מקיימים "חניון לילה", סופגים הפגזות על החניון. באחד הלילות נופל פגז בין הטנק שלנו לזה על ידינו במהלך תורנות השמירה שלי על הטנק. המט"ק השכן נהרג. בבוקר אני מוצא על רצפת הטנק רסיס ענק שלמזלי עבר ביני לבין דופן צריחון המפקד בו עמדתי בשמירה.

יום ד 17.10.73

תוך כדי התקדמות צפינו במחזה זוועה בחווה הסינית, עשרות צנחנים שוכבים הרוגים. רובם חבושים בתחבושות אישיות. מבקשים מאתנו לפנותם. ליד מצבור ההרוגים אני יורד מהטנק ומעמיס את ההרוגים על ספון הטנק שלנו. אפו מקיא וגם אילן מתקשה במשימה. על הסיפון שוכבים חיילי צה"ל הרוגים כשתוך כדי נסיעה אני עומד על הספון ומחזיק אותם שלא יפלו בדרך. "טנק המתים" נוסע לכביש הסמוך. שם ממתינה משאית והגופות מועברות לשם. סבב ועוד סבב.

יום ה 18.10.73

מתחברים לגשר הגלילים במגמה להביאו למי התעלה. תוך כדי הגרירה מגיעים מטוסים מצריים שמנסים לתקוף אותנו. מעלינו מתפתח קרב אוויר בין חיל-האוויר שלנו למצרים ומטוסים מצריים רבים מופלים מעל לראש.

יום שבת 20.10.73

שבת הוא היום הגורלי מבחינת הצוות שלנו. הגדוד ממשיך בהתקפה המטופשת על מתחם מיסורי להרחבת מסדרון הצליחה. תוך כדי תנועה אני מזהה נותב של טיל שנורה לעברנו. אני יורה לכיוון הג'יפ שעליו המשגר תוך כדי תנועה ופוגע. ניצלנו לכמה דקות. ומיד בקשר שוב: 2 א טילים עליך.

אפו הנהג חומד לצון ודופק לי ברגל מתוך תא הנהג ברגל וצועק בום. אני מתכופף בבהלה. באותו שניה אנו נפגעים. ההתכופפות מצעקת אפו גרמה לרסיסים להחטיא את עורק הצוואר שלי ורק לשרוט אותי די עמוק בגב. מיד בשניית הפגיעה אני מחלץ עצמי מתא התותחן במכה אחת החוצה. חוטף מכות ונפצע קלות בשוקיים. עשן יוצא מהטנק. תא המפקד שמעלי שדרכו חילצתי עצמי ריק.

אין קיטאי. משה משה פותח את פתח הטען, מלא בדם בפנים. אני שואל איפה אילן הוא משיב לי נחתך לשניים ושוכב הרוג על הרצפה. אפו יוצא מתא הנהג. המצרים יורים עלינו. אני מבקש מאפו לחזור לתא נהג ואנחנו נוסעים אחורה. כמעט עולים על מצבור מוקשים. אני מכוון מסל צריח. כל הזמן הטנק מעשן ואנו חוששים שיתפוצץ.

אנו בנסיעה לאחור עם הטנק המעשן עד שטנק בפיקודו של דודי גינזבורג עוצר לידינו ולוקח את שלושתנו לזחל"ם הרופא. הזחל"ם מביא אותנו לטיפול ראשוני בתאג"ד. הפצוע היותר קשה הוא משה שנפצע בעין. רסיסיו עמו עד היום. אני עם טונות אדרנלין וחרדה לא קטנה אפילו לא יודע שנפגעתי. רק בבית בחופשה הראשונה אשתי ראתה שאני עם חתך עמוק בגב.

בערב בסדנא אילן הטיף לי ממוסר על שאיני כותב מכתב הבית. "איני כותב כי אני בטוח שאם אשלח מכתב הוא יגיע עם הודעה על נפילתי בקרב". אילן גיחך ואמר לי שאני אכול אמונות תפלות ונתן לי בידי מכתב לאביו בבית: אני לא פוחד, אמר. תראה את שליש תן לו את המכתב שישלח לקבוץ. עם אותו מכתב בכיס סרבל עמדתי שם אחרי הפגיעה בטנק. קיבלתי החלטה של ילד בן 23 שלא מנוסה בכגון אלו והחלטתי לקבור את המכתב לצדו של הסרבל. חבל.

יום א 21.10.73

אני בלי טנק מסתובב סקרן ליד החמ"ל לשמוע בקשר את התנהלות הקרבות של הגדוד. לפתע מביאים פצוע קשה ומשכיבים אותו בתאג"ד. מדובר בחברי מהשרות הסדיר, מוטי קורב. מסתבר שמוטי הוציא ראשו מחוץ לטנק כדי לאתר טילים. טיל שנורה שפשף את צווארו ופגע קשות בעורק. מוטי שכב על אלונקה באוהל והרופא ניסה לייצב מצבו, תוך שהוא מלמל "אם נפנה אותו (את מוטי) מהר לרפידים נציל אותו". עיני כמו עיני החובשים שם נשואות לשמיים מנסות לאתר מסוק חילוץ. אך כזה מבושש לבוא.

אחרי המתנה ארוכה מגיע מסוק. אני מסייע לקחת את מוטי למסוק והרופא אומר לי: "אל תדאג, עכשיו כשפונה יישאר בחיים". תוך כמה ימים אני מגלה שמוטי נפטר במסוק מאיבוד דם. כנראה שאם היה מפונה מוקדם יותר, הרופא היה צודק באבחנתו.

יום ב 22.10.73

התיישבנו אפו ואני עם שני נהגי משאית תחמושת להכין לעצמנו משהו לאכול במאגר נפגעי טנקים (משה משה פונה לרפידים בגלל הפציעה בעין). לידי עוד טנקיסטים בלי טנק מהחטיבה שממתינים לשיבוץ מחדש וגם אחד אודי גורדון שאחיו התאום נהרג והורד מהטנק שלו כדי להישלח הביתה.
הפסקת אש נקבעה ל-18:52. אני אומר לכולם שבטח תהיה הפגזת אימים לסיום הלחימה.
לפתע אנו שומעים שריקות של יציאות ומתחיל להתנהל ויכוח בין המקובצים האם מדובר ב"יציאות שלנו או שלהם? אני צועק "לא מעניין אם שלנו או שלהם אני בורח לתפוס מחסה". אני רץ לטנק העומד, במקרה, סמוך עם אפו וקופץ פנימה. מפקד הטנק הוא שכטמן מעפולה. ברגע שהשתחלתי פנימה הטנק מתרומם באוויר.

נהגי המשאית שמעו לי וברחו קפצו לתעלת המים המתוקים הסמוכה וניצלו. כמעט כל הפליטים האחרים נהרגו. מסתבר שהמצרים ירו כאקורד אחרון טיל קרקע קרקע שפגע בדיוק במקום בו ישבנו לאכול ומחק את היושבים מעל פני האדמה.

במשך כמעט חודש לחמנו במלחמת התשה מול המצרים שמולנו. הסצנריו הזה נמשך עד ל-12.11.1973. באותו יום, 12.11.1973 נחתם הסכם הפסקת אש בקילומטר ה-101. משה ינאי ששמר משמרת אחרונה בחניון הלילה שלנו מעיר את כולם וצועק עלו על הטנקים ותראו. כולם קופצים ומסתכלים ופרט לחול לא רואים דבר. "מה רואים" שואלים את ינאי שעונה "רואים את הסוף". מה שהתחיל בכיפורים הסתיים בפורים. 158 ימי מילואים. 119 הרוגים בחטיבה ושריטה עמוקה לכל החיים לכל השורדים.