מלחמה ותקשורת
הממשלה, הצבא והתקשורת ניפחו מאוד בכל מלחמות ישראל את עניין הגבורה של החייל הישראלי - ובעיקר, של מפקדיו. העיסוק בגבורה נובע מצורך פוליטי להאדיר את הישראלי - היהודי החדש, שיצרה כביכול הציונות הסוציאליסטית בארץ-ישראל - שמנוגד לבן הישיבה, יקירהּ של היהדות הגלותית.
כיוון שבמלחמת שמחת-תורה ("חרבות ברזל") נשנים, לצערנו, הפתעה וגבורה, קל להשוות בין מלחמת המחדל בתשרי תשל"ד למלחמת הקריסה הרב-מערכתית כעת, שתהיה, כנראה, הארוכה במלחמות ישראל מבחינת רצף הלחימה האינטנסיווית.
צה"ל נכנס למלחמת שמחת-תורה כשהוא במגמת נסיגה חמורה ברמת אמון הציבור בתפקודו. בנוסף, הוא סובל יותר מעשור מבעיות במוטיבציה של צעירים, המועמדים לשירות ביטחון (מלש"בים) להתגייס ליחידות קרביות. לפני עשור, או שניים, כתשעים אחוזים מהציבור נתנו בו אמון; ובשנת 2022 - רק כשמונים אחוזים. הפגנות המחאה ועידוד הסרבנות, שבהם כיכבו גנרלים במילואים ובדימוס, שהשתמשו בבוטות חסרת-אחריות בדרגותיהם הבכירות לקידום אג'נדות פוליטיות, פגעו ביוקרת הצבא, והקריסה בבוקר שמחת-תורה לא הועילה ליוקרת הצבא. בסקר שערכה אגודת חוקרי צבא בישראל בסוף אוקטובר, נמצא, כי כשבעים אחוזים מהציבור נותנים את אמונם בצבא - ממצא מפתיע לאור תפקודו הלקוי בלשון המעטה בטבח שמחת-תורה.
בסקר אוקטובר של המכון הישראלי לדמוקרטיה השיבו כמחצית, כי הם סומכים יותר על ראשי הצבא מאשר על ראש הממשלה; רבע השיבו כי אינם סומכים על-אף אחד; כחמישית ענו שהם סומכים על נתניהו ועל ראשי הצבא באותה המידה; ורק מיעוט זעיר ענה, כי הוא סומך יותר על נתניהו.
ניהול משברים
בעולמות המעשה והידע של יחסי הציבור פותחו בארבעים-חמישים השנה האחרונות שיטות רבות להתמודד עם משברים, עם מצבי חירום ועם תקלות. אחת השיטות הידועות ביותר הנה הסחת-דעת, וצה"ל ומערכת הביטחון משתמשים בה עוד מימי ראשית המדינה. כשצפויה תקלה, מציפים צה"ל ומערכת הביטחון את התקשורת בסיפורי הצלחה, שיעמעמו את היקף התקלה ואת חומרתה. לשם כך מטפח כל גורם (למשל, אלופי המטכ"ל) כתבי-חצר, המפיצים עבורו מידע חיובי, ומנסים להמעיט בערכו של המידע השלילי אודותיו.
במלחמת יום הכיפורים הצליחו כתבי-החצר למצוא מיד בסיוע ועדת אגרנט את האשמים - אלוף שמואל גונן-גורודיש, אלוף פיקוד הדרום, אלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן, וחבר עוזריו. עד היום מנופפים בהם, כדי להסיח את הדעת מהמחדלים החמורים שליוו את ההכנות הלקויות של צבאנו למלחמה - לא רק במודיעין - ואת ניהולה הכושל. כלומר, ניסיון די מוצלח, שאין לו בסיס במציאות, לטהר את הרמטכ"ל דוד אלעזר, את ישראל טל, סגנו, ואת שאר אלופי המטכ"ל מאחריותם למפולת לפני חמישים שנה.
מלחמת שמחת-תורה פרצה על-רקע מסע מאורגן של הפגנות ומחאה נגד הממשלה הנבחרת ונגד בנימין נתניהו, ראשה, שנמשך כבר יותר משנתיים. במהלכן התבלטו קצינים בכירים במילואים ובדימוס, שמובילים את המחאה. כך, על כתבי-החצר של האלופים הוטל למנוע פרסומים על מחדלי הדרג הצבאי, או להמעיט מערכם, ולהטיל את מלוא האשמה על הדרג הפוליטי. כפי שאומר השיר הידוע - "בִּמְדִינַת הַגַּמָּדִים / רַעַשׁ, מְהוּמָה: / הַצָּבָא לָבוּשׁ מַדִּים / יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה. // וּבְרֹאשׁ הַגְּדוּד צוֹעֵד / אֶצְבְּעוֹנִי הַמְּפַקֵּד: / הוּא חָבוּשׁ קוֹבַע פְּלָדָה / וּבְיָדוֹ סִכָּה חַדָּה. // אַחֲרָיו הַפָּרָשִׁים / רְכוּבִים עַל פַּרְעוֹשִׁים, / מְמַלְּאִים חֲלַל אֲוִיר / בִּשְׁרִיקוֹת וּבְקוֹל שִׁיר. // הַמְּתוֹפֵף מַכֶּה בְּעֹז / עַל חֲצִי קְלִפַּת אֱגוֹז, /וְיָשִׁיר
מַה טּוֹב וּמָה: / צֵאת יַחְדָּיו לַמִּלְחָמָה ..." //.
בראש הטור שועטים, כרגיל, לא הפרשים, אלא הכתבים לענייני צבא, המגִנים איש-איש על מקורותיו ועל מדליפיו. אך הפרסומים המרשיעים מחלחלים החוצה אט-אט, ומצטברים: סיפורי התצפיתניות; סיפורי 8200; סיפורי חיילי "גולני", שאיישו את קו הגבול עם רצועת עזה; עדויות הטנקיסטים, שלא ירו במחבלים כיוון שלא היו חמושים; עניין השבתת בלוני התצפית "טל שמיים"; בדיית דילול הקו בעזה לטובת יהודה ושומרון וכיו"ב. אזניים תצילנה בשומענו אותם. לעומתם מחוויר מאוד המחדל המודיעיני ביום הכיפורים.
קו מעניין יש בכל הסיפורים הללו - מאבק אדירים להעלותם לסדר-היום מול מאמץ כביר של צה"ל ושל מערכת הביטחון לצנזרם, להמעיט בערכם, ולזלזל במקורותיהם. ואומנם, קו העימות העיתונאי משורטט, כצפוי, ומפריד בין תומכי מערכת הביטחון והגנרלים לבין מי שאינם צמודים לעטיני המערכת הצבאית-ביטחונית ונפגעי ההפקרות (כמו הורי התצפיתניות, שנפלו).
בעניין הזה מעניינת במיוחד תדמיתו הציבורית של אלוף אהרן חליוה, ראש אמ"ן, שנראה כמקושר מאוד, ולפיכך כחסין מביקורת - בעיקר, לאחר שהודה בכישלון האגף שלו. מלים-מלים, נהג להגיד אבי המנוח, ואיפה המעשים?! כמאמר הפתגם הידוע, "בין אמר לעשה - ת"ק פרסה".
שיא מסוים נרשם כשמיחידת דובר צה"ל התקשרו לניר דבורי, ראש הדסק לענייני צבא וביטחון של חברת החדשות (ערוץ 12), במהלך שידור וניסו להפסיק את דיווחו
על מה שהתרחש ביחידה 8200 לפני המלחמה.
לא אתפלא אם כשתקום ועדת חקירה לאירועי "חרבות ברזל", יימצא, כי חלק גדול מהראיות תוקנו, שופרו, שובשו, או נעלמו - כמו בוועדות חקירה קודמות. כבר כעת טוענים כי תיעוד המצלמות לאורך הגבול מיום פרוץ המלחמה נעלם והקלטות חשובות משבעה באוקטובר הורדו מהמאגר. צה"ל טוען בתגובה, "הסרטונים לא נמחקו, אלא
חסומים לאנשים ללא הרשאה". עד שתקום הוועדה - אם בכלל - עוד נכונו לנו הרבה שיבוש ראיות ובידוי ראיות.
גיבורים היינו
נושא חשוב במערכה לטיהור הצבא בדעת הקהל הוא הגבורה. משמע, אנחנו גיבורים, ולכן, אנחנו צודקים, וננצח ... אולי. כמעט מראשית המלחמה מוצפים אמצעי התקשורת בסיפורי גבורה של חיילים, של אנשי כִּתות הכוננות, של רבש"צים ובעיקר של מפקדים בכירים (כולל במיל'), שחירפו את נפשם לבלום את הסתערות חמאס על יישובים, על "מסיבת הטבע", על בסיסים ועל מפקדות. בולטים בהם סיפורי הצלה, שאני מניח, יהוּונו בעתיד לנקודות זכות פוליטיות.
מייחסים לאלוף אביגדור יאנוש בן-גל את האמרה, "היינו מטומטמים. לכן, היינו צריכים להיות גיבורים".
בניגוד למלחמת יום הכיפורים, התאושש הצבא במהירות מההלם, שאחז בו בבוקר שמחת-תורה, ושחרר את היישובים, שכבש חמאס, הרג מחבלים, חילץ תושבים נצורים, טיהר יישובים ועבר למתקפה - "התמרון הקרקעי". כמו בכל מלחמותינו, בולטים בסיפורים מעשי נסים, שאירעו ליישובים וליחידים - כיוון שאי אפשר להתעלם מהגורם הדתי במלחמה.
במסגרת זו מקדמים צה"ל ומערכת הביטחון כמה נושאים שנויים במחלוקת ציבורית - כמו שירות נשים כלוחמות - ומסתירים בחירוף-נפש את הזנחת כִּתות הכוננות, את "ייבוש" השריון, את המחסור בציוד ועוד כשלים חמורים. רק אחרי שיחלקו צל"שים ועיטורים - ובגלל עומק הקריסה, יהיו הרבה מאוד כאלה - ורק אחרי שתסתיים המלחמה, וישקעו ענני יחסי הציבור, נוכל לנסות לדעת מי עשה מה, ומה האמת מאחורי סיפורי הגבורה והנפלאות. מסך ההסתרה יהיה הפעם עבה וכבד במיוחד.
כזכור, מיד אחרי חלוקת הצל"שים והעיטורים במלחמת יום הכיפורים החלו גורמים שונים (כולל במחקריי על הצל"שים) לסתור ולהפריך חלק מסיפורי הגבורה שפורסמו וגם כאלה שזיכו את גיבוריהם בצל"שים והעיטורים.
"ספירת גופות"
"פגענו ב-X מטרות, והרגנו Y מחבלים/חיילי אויב, או את מפקדיהם" - מנוסחות כמעט בשגרה הודעות, שמנפיקים צבאות במלחמותיהם. חוקר שובב ומשועמם החליט בשנות השבעים לסכם את ההודעות של צבא צרפת ושל ארגון המורדים FLN במלחמה באלז׳יריה. התברר, כי צבא צרפת השמיד בהודעותיו במלחמה פי ארבעה-חמישה מאוכלוסיית אלז׳יריה; והמורדים לא התבטלו, והשמידו בהודעותיהם פעמיים את אוכלוסיית צרפת. דבר דומה קרה במלחמת ויטנאם. למספרים בהודעות הפומפוזיות של הדוברים הצבאיים די קשה להסתדר עם הדמוגרפיה.
להודעות הכמותיות הללו - "ספירת גופות" - התברר במלחמת ויטנאם, במלחמת המפרץ ובמלחמות בעירק ובאפגניסטן אין כל אמינות, והן משמשות רק ליחסי ציבור, או לספק את הנמצאים מאחור, ומעוניינים בתוצאות מהירות וקלות לעיכול.
במלחמת שמחת-תורה הספיק מן-דהוא לסכם את כמות ההרוגים ברצועת עזה, ולחלקה בכמות הפצצות, שהוטלו עליה. נמצא, שנדרשו ארבע-חמש פצצות כדי להרוג עזתי אחד. הדיווח השולי של "ספירת גופות" משמש עלה תאנה לצבאות, ונועד רק להרשים הדיוטות.
במהלך המלחמה התברר, שכמו במלחמותינו הקודמות ובימי שגרה, מקבל הציבור הישראלי שירות רע במיוחד מהכתבים לענייני צבא, שאינם מסבירים את הנעשה - גם מפני שאינם מבינים בענייני צבא, והם תלויים במקורותיהם (אנשי צבא ומערכת הביטחון), שגם הם די חסרי הבנה בצבא. הדיווח הוא נקודתי, ועוסק באנקדוטות, שאין להן כל פשר. בולטת בו הנטייה ל"הצהבה", שמקדמת כביכול את הרייטינג של ארגוני התקשורת - כולל פורנוגרפיה של מוות. הדוגמה הטובה ביותר לכך הנה ההתנפלות המציצנית של התקשורת על הפדויים משבי חמאס.
לעניות דעתי, יש בתקשורת הישראלית רק שניים-שלושה כתבים לענייני צבא, שמסוגלים לכתוב פרשנות צבאית בעלת ערך. אזכיר בעניין הזה את אמיר אורן ואת רון בן ישי הוותיקים מאוד, שניגשים לנושא מכיוונים שונים לחלוטין. בן ישי הוא כתב שטח מיומן ביותר, אמיץ מאוד ובעל ניסיון צבאי. אורן, לעומתו, עוסק יותר במחשבה צבאית, ומהיכרותי עמו - הוא שולט בה. קריאת שניהם יכולה להנהיר את המצב. להערכתי, כל שאר העיתונאים לענייני צבא הנם רכילאי צבא ויחצ"נים מתנדבים שלו, המפזרים פרסומים עמומים, די לא-מקצועיים, שאינם חושפים את הנעשה; ומוטב לא לקוראם, לא להקשיב להם, ולא לצפות בהם. שומר נפשו ירחק.
"השטויות של שעה חמש"
המלל הרב וחסר-המשמעות, שפיזרו הדוברים האמריקניים במלחמת ויטנאם, זיכה את מסיבות העיתונאים הרשמיות שלהם בסייגון, שהחלו כל יום בחמש אחר-הצהריים, בתואר המפוקפק "השטויות של שעה חמש". האם יש "בשר" במסיבות העיתונאים היומיות - "הצהרות", מכנים אותן משום-מה - של תא"ל הגרי, דובר צה"ל. קריאה חפוזה בהודעותיו מלמדת, כי הפעם כמעט שאין זורם בהן מידע, שיפגע בלוחמים ובמִבצעים.
כשקולונל הרברט ג׳ונס, מג"ד צנחנים 2 הבריטי, התכונן לתת לחייליו את פקודת ההסתערות על פורט סטנלי באיי פולקלנד-מאלווינס, הוא שמע בשידור הבינלאומי ברדיו של BBC, כי כוחותיו עומדים לתקוף את פורט סטנלי. הקולונל רתח מזעם, ואיים לתבוע את שירות השידור הבריטי על החשיפה, שסיכנה את אנשיו. ג'ונס נתן את פקודת ההסתערות, וכדור ארגנטינאי הרגוֹ במקום. אחרי המלחמה הוא עוטר ב"צלב ויקטוריה (VC)", העיטור הבכיר ביותר בבריטניה. קשה להניח, שהצבא הארגנטיני צותת לרדיו הבריטי, והספיק להיערך תוך כמה דקות לבלום את הצנחנים הבריטיים.
במלחמות קודמות נמצא דובר צה"ל קצת לא מעודכן, והדיווחים מהשטח עקפו את הצנזורה הצבאית ... כיום עוקפות אותו העיתונות הערבית והרשתות החברתיות, שאינן מקפידות על וידוא העובדות, ומשתדלות להיות הראשונות בשטח, כדי לקבוע עובדות.
דרך אגב, בחסדי אהרן ברק, הצליח בג"ץ לאיּ̤ן את כוחה של הצנזורה בפסק-דינו בפרשת הפרסומים של עיתון "העיר" על נחום אדמוני, ראש "המוסד", שעמד לפרוש מתפקידו (הלכת שניצר, בג"ץ 680/88). ברק קבע, שחופש הביטוי קודם לכל זכות אחרת, כולל ביטחון המדינה, אלא אם קיימת ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית בביטחון המדינה.
כשבוחנים את תפקוד הכתבים לענייני צבא במלחמה זו קשה להתפעל; וזה אינו מפתיע. במקום לדווח על הצבא ולבקרו, ממשיכים הכתבים לדברר את צבאנו ולהסתיר את ליקויו - למשל, את העובדה, כי במערכה בעזה היו די הרבה אירועים של ירי של כוחותינו על כוחותינו. את הגילויים המרעישים על מחסור בציוד אישי, בציוד לחימה, באוכל חם, במקלחות ובשירותים ועל התעלמות שיטתית מסימנים מעידים למתקפת חמאס לא הביאו הכתבים לענייני צבא. הם עוסקים יותר בהרמת מוראל העם, שנדהם לנוכח הקריסה הרב-מערכתית של ביטחוננו בבוקר שמחת-תורה, ובטיפוח יוקרת הגנרלים.
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
