דמעות חנוכה

בילדותי אהבתי שני חגים במיוחד, חנוכה ופורים. לא בגלל הסופגניות ואוזני המן, גם, אך לא רק. אהבתי את החגים לא בגלל החופש הארוך יחסית. גם, אך לא רק. לא בגלל הארוחות המשפחתיות מלאות ההשקעה והמטעמים המיוחדים. גם, אך לא רק. אהבתי את החגים הללו כילד בשל מעות חנוכה ומעות פורים, הכסף הראשון שקיבלתי כילד והוא לא היה מלוטו או ממשחק "קניין".

היה משהו תמים בילד קטן המקבל שטר כסף. השיא היה כשקיבלתי שטר שדיוקן חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל התנוסס עליו. המשכתי עם מנהג יפה זה עם ילדיי ובימים אלה עם נכדיי, שאחד מהם לחש על אוזני: "סבא זה שטר אמיתי? אני יכול לקנות בו לגו?" כן השבתי בחיוך גדול.

השנה, בחג החנוכה מעות חנוכה נדמו בעיניי לדמעות חנוכה. דמעות חנוקות המאיימות להתפרץ, דמעות של יגון וצער, כאב וזיכרון, חורבן ושבר, דמעות החונקות את הכל, את הקול. על-אף הימים הנוראים שפרצו לחיינו בשבת שמחת תורה, קיבלנו החלטה לשמוח בעת הדלקת הנרות המשפחתית, לשמוח במידה, לרקוד עם הילדים, הנכדים, להודות ולהלל על הנס בימים ההם ולייחל שיתרחש גם בזמן הזה.

בילדותי, מניתי את מעט המעות שהיו ברשותי בכל יום ויום, אימי המנוחה חייכה לעברי באחת הפעמים ואמרה, "המטבעות והשטרות לא יולדים בלילה." אדם שיש לו מעות והוא אוהבן מאוד, כמעט כגופו, נוהג למנותן בכל יום ויום.

בימים אלה יש לנו דמעות, המון דמעות, דמעות חנוכה, כמו דמעות שמחת תורה ודמעות שבין לבין, אלו דמעות שראוי למנות אותן בכל יום בכל שעה, לנצור אותם חזק. ראוי לנו שנמנה ונספור ונזכור אותם בכל יום ויום. עד לשבת שמחת תורה הזיל העם היהודי דמעות רבות, דמעות על עקרונות ואמונות, ערכים ואידיאולוגיות, דמעות של חרון וזעם, של שנאה וקיטוב, דמעות של חרון אף ומתן גט כריתות, דמעות של מחלוקת ושנאת חינם, דמעות שסימאו את עיננו, דמעות שאותן לא נרצה לעולם לשוב ולמנות.

כעת הזמן לדמעות של אהבה, של כאב משותף, יגון מחבר. דמעות של גבורה, של רוח איתנה, של עוז, דמעות של אמונה עצומה, של חיבורים, דמעות של אומה המתחברת מחדש לאחר שכמעט השתתפה בהלוויה של עצמה.

אין לנו דמעות מיותרות לבזבז עוד על מחלוקות, שנאות, איבות, פילוגים. יש לנו דמעות רק של חיבורים, אהבה, גאווה על הרוח היהודית-ישראלית ששבה לנשוב במלא עוזה, דמעות מתוקות. כמו אז, לפני אי-אלו עשורים, כולי תפילה ותקווה שנשוב למנות את מעות חנוכה, כאב המונה את ילדיו האהובים, לא עוד מניין דמעות כי אם רק מעות, מעות שיזכירו לכולנו את המציאות שהולידה את הדמעות. חג החנוכה הוא חגה של רוח הגבורה היהודית, רוח הניצחון של המעטים מול הרבים, רוח האמונה, חג של ניסים ונפלאות ישועות ונחמות, המון נחמות.