בגיל 95 הלך לעולמו השנה פרופסור יהושע בן אריה, חתן פרס ישראל, יליד המושבה פתח תקוה, שנתן בעבודתו האקדמית פתח של תקווה גדולה להיחלצות מהמציאות המדממת בה אנחנו נתונים, אם היו מאמצים את תוכניתו המפורטת, עליה הוא שקד ומסרה למי שהיה ראש ממשלה בישראל, אריאל שרון, ולחוסני מובארק, נשיא מצרים. אריאל שרון גילה נכונות לאמץ את התוכנית, ואילו לחוסני מובארק היו הסתייגויות לא מעטות. גם הרשות הפלשתינית לא גלתה התלהבות רבה, למרות שבתוכנית היו גילויים מאוד נדיבים כלפי הפלשתינים.
פרופסור יהושע בן אריה היה גיאוגרף-היסטורי, שחייו האישיים חיבקו את ההיסטוריה של אם המושבות פתח תקוה. בילדותו חווה את אירועי הפרעות בשנת תרפ"ט (1929) והפרעות בשנים תרצ"ו-תרצ"ט (1936-39). הוא היה הנין של יהושע שטמפר, ממייסדי המושבה פתח תקוה. מצד אמו היה הנכד של דב לוינסון, מנהל בית הספר הדתי "נצח ישראל" ומצד אביו היה הנכד של ראש העירייה הראשון של פתח תקוה, שלמה יצחק שטמפר.
פרופסור יהושע בן אריה, חייו המדעיים חבקו את הצימאון להכיר את נדבכי הקיומיות שלנו בארץ ישראל. ההתחלה הייתה כנער שברח מבית הספר כדי להכיר את הארץ דרך הרגלים. ההמשך היה אקדמי-מדעי, שקיבל ביטוי במחקרים מקיפים על קרבות מלחמת העצמאות בענף ההיסטוריה של צה"ל, ובהמשך הקים את המרכז לחקר הציונות באוניברסיטה העברית והיה הרקטור שלה.
אני מצר, שתוכניתו לפתרון הסכסוך לא כבשה את כל המעורבים. בבסיס התוכנית היה צורך לגלות ויתורים מכל הצדדים. מסתבר, שאריאל שרון, ראש ממשלת ישראל, היה היחיד שהיה מוכן לוויתורים שהייתה צריכה לעשות ישראל. למרבה הצער, הפלשתינים ובמיוחד חוסני מובארק, נשיא מצריים לא גילו נכונות לדון באפשרות של ויתורים.
הפלשתינים לא היו מוכנים לוותר על שטחים בתחומי יהודה ושומרון בעוד אריאל שרון היה מוכן לוויתורים מרחיקי לכת על שטחים שיעברו לידי הרשות הפלשתינית. ממצרים נדרש לוותר על שטח מדרום לרצועת עזה מתוך כוונה ליצור ריבונות של עזה רבתי, שבמרכזה תקום עיר נמל מודרנית וריוויירה, אך נשיא מצרים פסל את התוכנית. אני אישית משוכנע, אם היו נענים לאמץ את תוכניתו של פרופסור יהושע בן אריה ניתן היה לחסוך בחיים יקרים של בני הגר ושרה.
בימים אלו, שהמציאות הישראלית מתמודדת עם כאב השכול הפוקד אותנו יום-יום והרחוב הפלשתיני מתמודד עם אלפי הרוגים ורעבים ללחם, אני מבכה על כך שהתוכנית של פרופסור יהושע בן אריה לא קרמה עור וגידים.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
