מצעד החיים והמתים

שעת בין ערביים, פסים אדומים בשמיים משתלבים בפסים צהובים, אפורים קודרים, הלילה עולה, רוח קרירה מנשבת בין עצי הברוש בבית העלמין הצבאי, פרפרים מחפשים מצבה להניח עליה גופם הצנום ללילה רגוע, רחש קל, הדגל המוצב בראש התורן סמוך לבימת ההספדים והנאומים ביום הזיכרון מתבדר ברוח, אט אט מאליו הוא יורד לחצי התורן ומסתבך בהתקפלות לא מסודרת, רעש לא שגרתי בבית העלמין הצבאי.

הם מתרוממים מתחת למצבות הכבדות, האחידות, גיבורי האומה היוצאים לשליחותם האחרונה, נדב עם חיוך ענק ובקבוק בירה צוננת בידו, מולו הגיע בסערה יהונתן עם הגוזמבות המסולסלות וחוש בראשית מתחת לבית שחיו, גילי עם סנדלי השורש והגופייה הצבעונית מסדר את הראסטות על ראשו, שון מגיע מהוסס בידו מילון אנגלי-עברי, מוחמד מנער מעליו את האבק, הדר רצה אצה כמו תמיד, מהדקת מחלפותיה הארוכות ומצדיעה בדום מתוח, הם מתעוררים ויוצאים, מסתדרים בשלשות, מסדירים נשימתם, עוד רגע קט תתחיל הצעדה האחרונה, השליחות האחרונה לעבר כביש בגין בירושלים, לילה, העיניים בוערות כמו לפידים של גיבורים, הם חדורים לנצח בקרב האחרון.

באותה השעה, האחות התורנית מביטה בעיניים קרועות לרווחה ובהשתאות, משפשפת עיניה ומנסה לנעול את דלתות מחלקת השיקום ללא הצלחה. מולה ניצבים, עופר קטוע הרגליים ישוב על כיסא גלגלים, ירון מגשש באפילה עם רטיות על עיניו, נדין מחזיק בבטנו החבושה, אלירן נשען על קביו, אביאל דוחף הליכון לפניו, אבריימי מניע את מיטתו הניידת עליה הוא שכוב, עמנואל קטוע הידיים, פיני עם בלון החמצן ומוט האינפוזיה, סלמאן עם מסכת כוויות מכף רגל עד ראש, האחות הרכינה ראשה, פתחה את הדלת לרווחה, והם יצאו אט אט צעדה החשובה ביותר בחייהם, ובמותם, השליחות האחרונה, צועדים בתפזורת לעבר כביש קפלן בתל אביב. לילה, קצב הנשימות עולה וגובר, נשימות של גיבורים, הם חדורים לנצח בקרב האחרון.

באותה השעה, בתים קטנים וגדולים, בחדרים ללא חלונות ובבתים עם וילונות כבדים, נפתחות הדלתות חרש, על קצות האצבעות יוצאים צל אנשים, מביטים בירח, מביטים בחתולי הרחוב, מביטים בחושך, אלידע מחבק את עצמו, דמעות שוטפות לחייו, זעקה אילמת נתקעת במעלה גרונו של אביתר, ידיו ורגליו של ליאור מונפות אל על נאבק במבקשי נפשו, מורן יושב על שפת הכביש פורך ידיו בין ראשו ונאנח בכבדות, מלטף אוויר, ישראל מייבב בלחש מול דמות לא נראית של חבר ברגעיו האחרונים, נאהד צוחק באופן לא מותאם צחוק מתגלגל, עילאי צועד אילם, הגה אינו יוצא מפיו, רפאל ממלמל מילים לא ברורות, אופיר צועד בבטחה, גופו חסון, עיניו כבויות, וידיו מונחות על אוזניו אוטם אותם משמוע.

יצאו אט אט נאספו בדשא הירוק הגדול מתחילים בצעדה החשובה ביותר בחייהם, בשליחות החשובה, צועדים באי סדר מופגן לעבר הקסטל בדרך לכנסת ישראל. לילה, קצב הליכה מהיר ואיטי, מפחד ובטוח, שקט ורועש, קצב של גיבורים, הם חדורים לנצח בקרב האחרון.

באותה השעה במוצב בגבול הלבנון, בעומק עזה, מחק יצחק את צבעי ההסוואה מעל פניו, סובב עומר את צריח הטנק, ניער יגאל את האבק מעל המדים, ינון הסיר את הקסדה, יקי הכניס את הטרנזיסטור לתיק הגב הקטן, רונן אכל עוד חלבה אישית מעוכה, יגל ניקה את משקפי האבק, רותם החביא את האוזניות, יצאו בצעדים בטוחים, ממהרים בתקווה לשוב אל העמדות, אל הטנקים, המטוסים, המוצבים, המארבים טרם יעלה השחר, הם מיהרו והיו לדבוקה אחת, מחישים צעדיהם לעבר קיסריה, מתחילים בצעדה החשובה ביותר בחייהם, בשליחות החשובה, צועדים באי סדר מופגן לעבר הקסטל בדרך לכנסת ישראל. לילה, קצב הליכה מהיר ואיטי, מפחד ובטוח, שקט ורועש, קצב של גיבורים, הם חדורים לנצח בקרב הזה.

עוד שעה תעמוד החמה בראש האילנות, השחר יעלה, האור יבקע, הם הגיעו לכביש בגין, לכביש קפלן, לחזית הכנסת, לבית בקיסריה, עמדו זקופים ונטעו שלטים ובהם נכתב: "לא למלחמת אחים", "לא לשנאת אחים", "לא לשנאה ומחלוקת", "לא לחורבן המדינה", "לא להפריע, כאן נלחמים". המתים ענו בקול שקט, "אמן" בקריאת הקדיש, הפצועים שרו בעיניים מאירות "עד שכל זה יעבור אני ממשיך ללכת", הלומי הקרב זמזמו "הייתי ונשארתי רק מספר", החיילים השבים לחזית שרו וניצוץ בעיניהם, "לא תנצחו אותי כל כך מהר".

ביחד הם שרו את ההמנון, התחבקו באחוות לוחמים, הניפו את הדגל, הצדיעו ושבו, אלה לבתי העלמין הצבאיים, אלה למחלקות השיקום, אלה לבתיהם להמשך התמודדות, אלה למלחמה בעזה ובגבול הלבנון.

השחר עלה, עם שלם התייצב מאחרי ההנהגה הצבאית, ההנהגה המדינית, מול אויביו ומבקשי רעתו, עם שלם חיבק את משפחות החטופים, חיזק את הגולים בתוך עמם, עומד יחדיו כחומה בצורה מול כל רוח רעה, עם שלם תובע ניצחון, הכרעה, ביטחון, עם שלם דורש לחיות כעם חופשי בארצנו.