פנחס שדה (פנחס פלדמן, 1929-1994) נולד בעיר לבוב בפולין (היום אוקראינה) ובגיל חמש היגר עם הוריו לישראל. הוא גדל בתל אביב ומאוחר יותר היה 'ילד חוץ' בקיבוץ תל ליטוינסקי ובקיבוץ שריד. הוא עבד כרועה-צאן, שירת כמפקד מחלקה בפלמ"ח ובצה"ל והשתתף בקרב על ירושלים במלחמת-העצמאות. בגיל שש-עשרה פרסם את שירו הראשון 'נאום כלב מת', ובמהלך חייו פרסם עשרים ושלושה ספרים, ובהם ספרי שירה, ספרי פרוזה וספרי ילדים. הוא זכה בפרס ביאליק.
כתיבתו של פנחס שדה, בפרוזה ובשירה, הרשימה אותי מגיל צעיר וגם יצרה בי רגשות מעורבים. היה בכתיבה שלו משהו מרגש שנבע ממבוכה קיומית ומחשיפה אישית בוטה. עכשיו, כשאני חושב על כך, אני מוצא את הדמיון בינו לבין יונה וולך אליה הייתי קרוב יותר בשנותיה האחרונות. שניהם היו משוררים רליגוזיים, לא-רציונליים, מוּחצנים מאוד ועם זאת חומה קשיחה הפרידה אותם מן הסובבים אותם. שניהם היו מאוד מרוכזים בעצמם וברגשותיהם והיו בטוחים בגדולתם.
את 'פסטורלה' קראתי ב'חדרים, כתב עת לשירה', בעריכת הלית ישורון, גיליון 4, סתיו 1984, הוצאת גלריה גורדון. בראיון עם הלית ישורון ('חדרים' 6, אביב 1987) הגדיר שדה את השירה במושגים הלקוחים מן המוזיקה, כלומר מן ההפסקה שבזכותה נוצרת המנגינה:
שִׁיר אֵינֶנּוּ מִלִּים
שִׁיר הוּא הֶחָלָל
אֲשֶׁר בֵּין הַמִּלִּים
השיר 'פסטורלה' נוצר בעקבות ציור שצייר שדה, וכך הסביר שדה את מקורו: "יום אחד, לפני שנים אחדות, כשמילאתי את עטי בדיו ומחיתי את הציפורן בפיסת-נייר, הבחנתי כי על הנייר הצטייר כתם דמוי שתי קרניים וזקן עבות. בלי-משים הוספתי לשרטט סביב הכתם הזה, עד שנוצר לי מין איש זעיר, או שדון, או שמא אחד הסאטירים, הולך ומחלל בחליל על-רקע נוף כלשהו. העתק של ציור זה הדפסתי בספר "42 רישומים ויומן-הכתיבה של החיים כמשל" שהופיע בהוצאת "פרוזה", ואת המקור תליתי על קיר חדרי. לעתים הייתי מתבונן בו, וכך, ברבות הימים, נעשה לי אותו אישון כעין דמות חיה וידועה, עד אשר, לילה אחד זה לא כבר, רשמתי על נייר את השורות האחדות של השיר על אודות בדידותו. היו פעמים, זכורני, שעלה בדעתי לצייר בשבילו איזו אישה שתהיה בקרבתו, נימפה או באכחנטית, אך כוונה זו לא היה אפשר להגשים מחמת זעירותה של פיסת-הנייר, שאינה עולה על 6X4.5 ס"מ, וכך נותר סגור לבדו בגבולות עולמו זה."
זהו שיר ארס-פואטי העוסק במהותו של השיר, ובמקביל גם במהותו של פנחס שדה כיוצר.
השיר נפתח בתיאור מעשה היצירה הגרפי וב"בְּדִידוּתוֹ שֶׁל הָאִישׁוֹן הַקָּטָן שֶׁיָצָא מִתּוֹךְ עֵטִי". תחילתה של היצירה, מודה המשורר, הייתה אקראית, תאונת-דיו ששדה הפך לציור של "איש זעיר, או שדון, או שמא אחד הסאטירים'. היצירה הזו, שנוצרה באקראי, הפכה מיד למין לידה, והמשורר מזהה בתחילה את רגשותיו של היצור שיצר, את "בְּדִידוּתוֹ". כבר כאן אנחנו מגלים את הכפילות שבין אמפתיה לבין הזדהות, את ההתבוננות בציור כ'פרי רוחו' של המשורר ובו-בזמן את היצירה כמשקפת את בדידותו של המשורר עצמו.
לאחר זיהוי הבדידות מתאר המשורר במרכז השיר את הדמות שיצר: "עִם מְשׁוֹשֵׁי-הֶחָרָק מִשְּׁנֵי צִדֵּי קָרַחְתוֹ, זְקָנוֹ הֶעָבֹת, עֵינָיו הַזְּעִירוֹת, הַשֵּׁדִיּוֹת מַשֶּׁהוּ, מִתְהַלֵּךְ עַל הָעֵשֶׂב בְּפַאֲתֵי אֵיזֶה חֹרֶשׁ דָּלִיל, תַּחַת שְׁמֵי הַשְּׁקִיעָה הַצְּהֻבִּים, הוֹלֵךְ וּמְחַלֵּל לְעַצְמוֹ בְּחָלִיל". זהו תיאור קולנועי המתמקד בדמות בסרטון אנימציה, ואז המצלמה מתרחקת ואנו מבחינים בקרקע שעליה צועדת הדמות, בעשב, בחורש שמאחוריו ובשמים המצהיבים לעת שקיעה. התיאור מסתיים בחזרה אל הדמות עצמה, המחללת לעצמה בחליל, כפי שהמשורר כותב שיר על תהליך היצירה שלו.
השורה המסיימת את השיר מתכתבת באופן סימטרי עם השורה הפותחת אותו: "רַק אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת בְּדִידוּתוֹ, כִּי אֲנִי צִיַּרְתִּי אוֹתוֹ".
פנחס שדה מתאר בשיר הזה את מעשה היצירה, הציור והשיר כתהליך של מוּדעוּת רגשית. הוא אינו מנסה לתאר כאן תובנות פסיכואנליטיות המייחסות למעשה-היצירה את רעיון הקתרזיס האריסטוטלי או ביטוי לתהליכים לא-מודעים. להפך. המשורר רואה בציור ובכתיבה ביטוי של מוּדעוּת למעשיו ולרגשותיו. הוא אינו מאמין שהיצירה היא תהליך אוטומטי, לא-מוּדע. הוא אינו חושב שהיצירה זקוקה למוזות שידריכו אותה, ואינו רואה את עצמו ככלי המבטא את רצון האל. אמנים רבים אינם יודעים מה המקור ליצירתם ואינם יכולים לפרש אותה, אך שדה מתאר את היצירה כמעט כמעשה מדעי, רציונלי. הוא "יוֹדֵעַ אֶת בְּדִידוּתוֹ" של האיש שצייר, משום שהוא צייר אותו באופן מושכל ומוּדע.
אבל יש קסם במה שלכאורה נראה כצירוף של מקרה וכוונה מוּדעת. אינני יודע אם פנחס שדה היה מודע למעגליות שיצר כאן בציור שנוצר מתוך כתם מקרי ובשיר שנבע מתוך הציור, ובתובנה שנובעת מתוך השיר, המסתיימת ברגש המשותף לכל בני-האדם, ה"בְּדִידוּת".
[את ההרהור על שירו של פנחס שדה ואת 878 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא
באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים].
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
