העיוורון של ישראל

קשה יותר להבין את העיוורון שנמשך גם לאחר שהמציאות טופחת על פנינו. עוד מילדות ראיתי את האסונות הצפויים שהיו גלויים לעין והם התממשו בזה אחר זה: אסון הכיבוש, אסון מלחמת האזרחים שהחלה בהפגנת הפנתרים השחורים, אסון מלחמת יום הכיפורים, אסון המלחמות בלבנון, אסון ההינתקות ואסון ההתעללות בעזה.

והעיוורון נמשך. העיוורון של ההיקסמות מן האמונות המופרכות ש'צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם', וש'צה"ל הוא אחד הצבאות החזקים בעולם', ושלא מפקירים פצועים בשטח ולא מפקירים שבויים.

העובדות מזדקרות לעין. צה"ל הוא צבא חלש ולא מאורגן שאינו יכול להגן על חיי התושבים, ובמלחמה האחרונה הוא העביר את המלחמה לשטחי ישראל. צה"ל אינו מסוגל לנצח במשך שמונה חודשים ארגון טרור קטן, כשם שלא הצליח לנצח במשך עשרים שנה את החיזבאללה בלבנון. אין ספק שצה"ל שוב יפסיד במלחמה בלבנון, ולמרות זאת חרחורי המלחמה נמשכים.
והעיוורון הגדול מכולם: מקורות זרים טוענים שיש לישראל נשק גרעיני. האם ייתכן שגם זה איום שווא, שהמערכת הגרעינית של ישראל מופקרת ולא יעילה כמו צה"ל? האם ייתכן שאין לישראל כל הגנה מפני אויביה (מלבד יהוה צבאות)?

בשנים האחרונות האויב היחיד של ישראל הוא שישה מיליון פלשתינים החיים תחת כיבוש אכזרי כמעט שישים שנה. מי שיקרא את העיתונות הישראלית יגלה את העיוורון המסתיר מעיני הישראלים את הכיבוש, שהוא הסכנה הגדולה ביותר לקיום המדינה, שאינה מסוגלת לנצח את ארגוני הטרור.

הוויכוח הפוליטי בין ימין לשמאל (שאינו קיים) מסתיר את העיוורון המשותף לכולם. הוא מסתיר את הכיבוש המאיים להכחיד את מדינת היהודים ואת ההתנחלות המציתה אש שלא ניתן יהיה לכבות. העיוורון מסתיר את האפשרות החד-פעמית להציל את המדינה, באמצעות הסכם אזורי עם סעודיה והמדינות המוסלמיות המתונות בתמיכת ארצות-הברית.