שירת התנינים

היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר קטן של אבות ישורון, שבו הוא אינו מתאר את שירת התנינים אלא את טבע האדם. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר (קישור בתגובה הראשונה), ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים.

אבות ישורון (1904-1992) נולד באוקראינה בשם יחיאל פרלמוטר, ובגיל עשרים ואחת היגר לארץ ישראל. כל חייו חי בתל אביב. בני משפחתו נרצחו בשואה והוא חש אשמה על שנטש אותם ושינה את שמו לאבות ישורון, שפירושו שהאבות מביטים בו ושופטים אותו על שעזב את הוריו. הוא התנדב לצבא במלחמת העצמאות, והמראות שראה הובילו אותו לכתוב את השיר 'פסח על כוכים', אותו פרסם בעתון 'הארץ' בשנת 1952, שבו תהה על גירוש הפלשתינים מאדמתם. בראיון מאוחר יותר הטיל ספק באידיאולוגיה הציונית:

"אני מבשר, אני לא מציונות. אימא שלי הייתה אם, אישה, ולא ציונות... עזבתי בית טוב, יפה, עשיר, אחים ואחיות ויהדות טובה..." מאוחר יותר, בעקבות הטבח במעלות, חזר בו. הוא זכר בפרס ישראל בשנת 1992.

את השיר על 'שירת התנינים' קראתי ב'חדרים, כתב עת לשירה', שערכה והוציאה לאור בתו הלית ישורון (הוצאת גלריה גורדון, גיליון 4, סתיו 1984).

יש משהו מסקרן ודוחה כאחד בשיריו של אבות ישורון. לכאורה, הוא עושה את מה ששירה צריכה לעשות. הוא מפרק את העברית לגורמיה ומרכיב אותה מחדש באופן מפתיע, לעתים מרגיז ולעתים ילדותי, כמו הניקוד המוזר בסופי מלים: "טָרְפֻ". לעתים הוא משלב מילים מן היידיש ומן הערבית ויוצר בליל מוזר המערבל את דעתו של הקורא. כשאני קורא בשיריו נדמה לי לעתים ששיבושי העברית המכוונים שלו הם זעקתו של ילד נטוש לתשומת-לב, לאהבה.

השיר 'שירת התנינים' נכתב בארבעה עשר בנובמבר 1983. הוא השיר השביעי במחזור 'שירת התנינים' (מצורף צילום של כתב היד, שמצאתי באתר של הספריה הלאומית). בקריאה ראשונה נדמה שהשיר הזה הוא משפט הומוריסטי: "שִׁירַת הַתַּנִּינִים הִיא בָּאָה מִבִּפְנִים, מִתֹּךְ הַלֵּב שֶׁל הַחַיָּה שֶׁהֵם טָרְפֻ". אבל השיר הזה אינו בדיחה ואינו משפט פרוזאי. הוא נפתח בשתי שורות מתחרזות:

שִׁירַת הַתַּנִּינִים
הִיא בָּאָה מִבִּפְנִים

אי-אפשר שלא להיזכר בביטוי 'דמעות תנין' שפירושו 'צער מזויף'. לתנינים יש קרום נוסף מתחת לעפעף התחתון, שנראה כמו עפעף נוסף, שמגן על העין כשהם צדים מתחת למים. יש לו בלוטת דמעות שמסככת אותו. כשהוא יוצא מן המים אפשר להבחין במעין דמעה הזולגת ממנו. התופעה הזו יצרה אגדות על התנין הבוכה בזמן שהוא הורג ובולע בני-אדם, או על התנין שמפתה בני-אדם להתקרב אליו באמצעות הדמעות.

כמו המשמעות המתעתעת של הצירוף 'דמעות תנין', כך הצירוף "שִׁירַת הַתַּנִּינִים", המוצג כעובדה, מפתה את הקורא להאמין שהתנינים שרים. בשורה השנייה מחזק ישורון את התרמית כשהוא טוען ש"שִׁירַת הַתַּנִּינִים הִיא בָּאָה מִבִּפְנִים".

אבל בחלקו השני של השיר, במחצית המשפט המחולקת לשלוש שורות, מפתיע אותנו המשורר במה שנראה כבדיחה, כשהוא כותב ששירת התנינים באה "מִתֹּךְ הַלֵּב שֶׁל הַחַיָּה שֶׁהֵם טָרְפֻ". אבל גם הבדיחה היא תרמית, משום שההלם והאימה הנובעים מתוך התיאור האכזרי הזה משכיחים מאיתנו שאף חיה אינה שרה בליבה בשעה שהיא נטרפת.

מה אם כן מסתתר בתוך התיאור הקצרצר הזה שיש בו תרמית ואשליה ואכזריות בלתי נסבלת? הרי אין בו "שִׁירַת תַּנִּינִים" וגם אין בו שירה של "חַיָּה שֶׁהֵם טָרְפֻ" ואפילו לא תקתוק של שעון שבלעו, כמו בסיפור 'פיטר פן'.

אני קורא בצופן העמום הזה של אבות ישורון אמירה פסימית מאוד על טבע האדם. זו אינה האמירה הפסימית המוכרת המניחה "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו", ולכן הוא אנוכי, והוא רודף בצע ומתחרה באחרים ונלחם והורג ורוצה לשלוט ולקחת. אני רואה כאן תפישה אחרת של טבע האדם (לא במקרה, משום שזה התחום שאני חוקר עכשיו), המתארת את האנוכיות המיוחדת הגלומה באישיות הפסיכופתית, המסתירה את תכונותיה ולכן קשה לנו לזהות אותה ולגלות עד כמה היא נפוצה סביבנו.

"שִׁירַת הַתַּנִּינִים", כאמור, אינה 'שירת חייהם' של התנינים, אלא 'שירת חייהם', יצירתם ומה שמאפיין אותם, של אלו שהתנינים טורפים. התנינים, כלומר הפסיכופתים, בולעים את טרפם לא כדי לעכל אותו אלא כדי להשתלט על כל משאביו, ולהעמיד פנים שהם האדם עליו השתלטו.

התנינים חסרי אישיות, חסרי תכונות וחסרי תוכן. הם למעשה עלוקות השואבות את משאביהן מאחרים. אין להם קיום ללא אישיות אחרת, עליה הם משתלטים. כדי לזהות את עצמם במראה הם זקוקים למישהו אחר ממנו יגזלו את אישיותו ואת תכונותיו ואת הישגיו. הקול שהם משמיעים אינו קולם, אלא קולו של מי שהם הצליחו להשתלט עליו.

לכן התנינים, כלומר הפסיכופתים, מקסימים כל-כך. כשאנחנו מתבוננים בהם איננו רואים אותם, אלא את דמותו של מי שהשתלטו עליו, של מי שהם מחקים כדי לאמץ לעצמם אישיות. כשאנחנו מקשיבים להם איננו שומעים את קולם או את שירתם, אלא את שירת חייהם של אלו שנבלעו בהם.

לתנינים יש מומחיות אחת, והיא השתלטות עוינת. הם קונים חברות, מפטרים את עובדיהן, מפרקים אותן לגורמים ומתעשרים ממכירת החלקים. לעתים הם משתלטים על מדינות, מסכסכים בין התושבים, הורסים את התשתית ומחרחרים מלחמה, ובינתיים חומסים את משאבי המדינה. לעתים הם משתלטים על משפחה, גוזלים את משאביה, מסכסכים בין חבריה ומותירים אותם מדממים בצד הדרך, כשהם ממשיכים להתנאות ב"שִׁירַת הַקּוֹרְבָּנוֹת" שהם ממשיכים להשתמש בקולן כשם שהם משתמשים לשווא בהישגיהן.

בעידן הפסיכופתי, שהחל עם המהפכה התעשייתית, המצאת המדינה הלאומית והקפיטליזם, הפסיכופתים הפכו לדמויות המרכזיות שהשתלטו על התרבות המערבית, והן מפרקות אותה לגורמים ושודדות את משאביה. שירו הקצר של אבות ישורון מציג את "שִׁירַת הַפְּסִיכוֹפַּתִּים" ומזהיר אותנו, בהומור מר, מפני ההרס שהם מביאים.

בזכות שירו של אבות ישורון אני מזהה, לאחר שנים רבות, שיר נוסף על האישיות הפסיכופתית, אישיות שאין לה זהות משלה, והוא שירה של יונה וולך, 'בעיות זהות' (מתוך ספרה האחרון של יונה, 'אור פרא', אותו הוצאתי לאור לפני מותה):

צִפּוֹר מָה אֶת מְזַמֶּרֶת
מִישֶׁהוּ אַחֵר
מְזַמֵּר מִגְּרוֹנֵךְ
מִישֶׁהוּ אַחֵר
חִבֵּר אֶת שִׁירֵךְ
שָׁר בַּבַּיִת
דֶּרֶךְ גְּרוֹנֵךְ.
צִפּוֹר צִפּוֹר
מָה אַתְּ שָׁרָה
מִישֶׁהוּ אַחֵר שָׂר
דֶּרֶךְ גְּרוֹנֵךְ.

את ההרהור על שירו של אבות ישורון ואת 891 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים.