עסקת חטופים - משפט הרחוב אל מול אחריות לאומית

אין חולק על החשיבות העליונה של חובת החזרת החטופים הביתה, כנגזרת של מצוות פדיון שבויים ויפה שעה אחת קודם. זהו צו הומני אוניברסלי, ובהוויה היהודית הדתית אף הודגש כמצווה ראשונה במעלה ("מצווה רבה") המסווגת בקטגוריה של פיקוח נפש. הרמב"ם התייחס למצווה זו במונחים מרחיקי לכת בקובעו כי פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות... ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים.

עוד קודם לכן מצוטט התנא רבי יוחנן (בבא בתרא ח', עב) באומרו כי חרב קשה ממוות, רעב קשה מחרב, שבי קשה מכולם. מחבר שולחן ערוך" ר' יוסף קארו אף הרחיק לכת בקביעתו כי כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הווי כאילו שופך דמים. סוגיה מורכבת זו עלתה לא אחת על סדר היום הישראלי בהתייחס לעסקות קודמות לשחרור חיילים שנשבו/נחטפו על-ידי ארגוני טרור פלשתינים, בעיקר בכל הכרוך במחיר ששילמה ישראל בשחרור המוני של מחבלים "כבדים" ובכלל זה כאלה שדם על ידיהם.

תשומת לב לקביעותיה של "ועדת וינוגרד"

"ועדת וינוגרד" שחקרה את אירועי מלחמת לבנון השנייה (2006) הקדישה בדוח שפרסמה פרק מיוחד שכותרתו "חטיפות כאיום אסטרטגי" ובו חודד כי "נקודה זו ראויה להדגשה מיוחדת לאור השימוש הציני והאכזרי ברגשותיהם של בני המשפחות של החטופים שעושים חוטפים באמצעות תמהיל של מניעת מידע ושל שחרור מידע, שמטרתם העיקרית היא הפעלת לחץ על ממשלת ישראל ויצירת חוסר אמון בין הממשלה ובין אזרחי המדינה.

אשר על כן: "הטענה שצריך לעשות כמעט הכל על-מנת להחזיר חטופים, על-אף עוצמתה הרגשית אינה עומדת בפני הביקורת. אם אנחנו פועלים כדי לשחרר שבויים או חטופים בצורה המגדילה משמעותית את החשש כי אחרים ייהרגו או ייחטפו, המסר שאנחנו שולחים אינו מסר של כבוד עצום לחיי כל חייל וכל אזרח, אלא של התנהגות רגשנית בחלקה שבהכרח יוצרת סיכונים מיותרים לחיים ולביטחון של חיילים ושל אזרחים."

היסק נוקב למדי של "ועדת וינוגרד" נוסח לעילא בישירות בדוח שלה, ולפיו "גם משפחותיהם של אלה שאתרע מזלם להיות החטופים והנעדרים של היום, צריכות לדעת כי "עסקות מטורפות", העשויות להביא לשחרור בניהן, תהווינה תמריץ ניכר שיביא להגדלת החשש כי "יקירים" רבים ייחטפו בהמשך" ומכאו התובנה כי "איש לא ישפוט את בני המשפחות של חטופים על שבעיניהם היעד החשוב, ואולי אף הבלעדי, הוא הצלת יקירם. אך מנהיגיה של אומה צריכים לקבל אחריות לא רק לחטופים ולמשפחותיהם אלא לציבור כולו. אנחנו מאמינים כי הציבור בישראל יודע את הדברים האלה ויכול לקבל אותם ואת השלכותיהם - אם יוצגו בצורה עקבית, אחראית ורגישה הסולידאריות שבשמה מחויבת ישראל לפעול לשחרור חייליה החטופים מידי אויב מכתיבה גם היערכות נבונה ונחושה לפעול כך שהחשש לחייהם ולשלומם של אחרים רבים, העלולים להיחטף, יצומצם למינימום.

באשר לאתוס הישראלי מחדדת הוועדה כדלהלן:


לפיכך מציינת הוועדה כי -



דוח הוועדה התייחס גם להקשר של פדיון שבויים באתוס האמוני המבוסס על המסורת היהודית, וחבריה הביעו הסכמה לפיה -



"ועדת שמגר" קבעה עקרונות לניהול משא-ומתן לפדיון שבויים וחטופים

כמהלך המשכי לדוח "ועדת וינוגרד" בסוגיית "החטופים" (ונוכח הלחץ הציבורי בעקבות חטיפתו של החייל גלעד שליט), מונתה (ביולי 2008) ועדה ציבורית בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר ("ועדת שמגר"), לקביעת עקרונות לניהול משא-ומתן לפדיון שבויים, חטופים ונעדרים. המלצות הוועדה הוגשו במהלך 2012 (לאחר "עסקת שליט"), אולם נותרו חסויות עד עצם ימים אלה. למרות זאת הודלף סעיף מרכזי מן הדוח, שהנחיל עקרון חד-משמעי ולפיו שחרור חייל חטוף יהיה תמורת מספר אסירים בודד, ושחרור גופה (או אסיר בודד) עבור גופה מן הצד שכנגד!

שאלת הלגיטימיות של היענות ממשלת ישראל לתביעות בלתי הגיוניות של האויב לפדיון שבויים לא פסה מן העולם. אולם אם בתקופת התנ"ך התמודדו קהילות ישראל עם שאלת תשלום כספי מופרז (דמי כופר נפש), מדינת ישראל נאלצת להתמודד כיום עם מאפיינים אחרים של מחיר יומרני, המעוררים שאלות ערכיות קשות במיוחד.

חוות הדעת של המשפטן ד"ר מיכאל ויגודה

המשפטן ד"ר מיכאל ויגודה אשר חקר סוגיה זו על כל היבטיה, בדגש על המורשת היהודית ועל הריאליזם העכשווי, פרסם מאמר מקיף בכותרת "פדיון שבויים וגופות תמורת שחרור מחבלים" (ב-7 באוקטובר 2008, צירוף מקרים תאריכי מצמרר!). יש עניין בחידוד מספר מובאות ממאמר זה:

.
מסקנתו של ד"ר ויגודה היא כי חז"ל קובעים סייג למצווה הגדולה והעליונה במעלה של פדיון שבוים: מידתיות וסבירות. אם הפדייה כרוכה בסחיטה של תשלום שהוא "יותר מהשווי" של הנשבים, הפדייה אסורה במלים אחרות - אין זה נכון לומר שעל-פי המסורת היהודית חובה להיכנע לכל תכתיב שמציבים ארגוני המחבלים לשחרור שבויים ישראלים. והלא כך מחייב ההיגיון הבריא והשכל הישר.

ד"ר ויגודה נדרש למשל מטפורי מרחיק לכת בהקשר זה, בלשונו: "היעלה על הדעת לפדות שבויים תמורת אספקת נשק לאויב או תמורת נסיגה משדרות או מאשקלון!?" לפיכך במישור המעשי קובע ויגודה תובנה שכלתנית לפיה "האמירה הנשמעת בשיח הציבורי לפיה יש לעשות הכל כדי לשחרר את שבויינו היא אפוא מטעה ומשלה. עם כל ההבנה למצוקת המשפחות התובעות את שחרור יקיריהם, אף שוודאי שעל ממשלת ישראל להשתדל להביא לשחרורם, ברור שאין לעשות הכל לשם כך, ויש מחירים שאין לשלמם. השאלה היא אפוא, היכן עובר קו הגבול ועל-פי אילו עקרונות נמתח קו זה."

מסקנתו האופרטיבית האינטגרטיבית גורסת אפוא כי מאחר שדרישות החוטפים באות במסגרת מאבק לאומי של ארגוני הטרור, על המדינה לשקול שיקולים של מדינה ריבונית הנמצאת מהותית במצב מלחמה. מאחר שהיענות לדרישות ארגוני הטרור (בוודאי אם מדובר בדרישות מופרזות), כמוה ככניעה וכהפסד במאבק נגדם, אין להסכים לה. כמובן אין בכך כדי לשחרר את המדינה ממחויבותה לעשות כל אשר לאל ידה במסגרת פעילות מבצעית או דיפלומטית כדי להביא לשחרור השבויים. במיוחד אמורים הדברים כלפי חיילי צה"ל אשר נשבו בעקבות שירותם הצבאי בשליחות המדינה, מה שמעצים את מחויבות המדינה כלפיהם.

חוות דעת תורנית/הלכתית של הרב שאול ישראלי ז"ל

דעה אחרת שיקף הרב שאול ישראלי ז"ל, מגדולי הפוסקים של הציונות הדתית, בהדגישו כי -


התעלמות המערכות השלטוניות ממסקנות של ועדות מקצועיות - תופעה בעייתית

על אף כל הנאמר לעיל, שהיה בו כדי לשרטט קווי מתאר למשא-ומתן לעסקה לשחרור חטופינו מאסון 7 באוקטובר 2023, ובהינתן מסקנות מנחות אשר היה בהן כדי למסגר את מתחם המותר והאסור בהתדיינות מול ארגון חמאס, מתחוור כי מדינת ישראל מוצאת עצמה שוב בנסיבות של "המצאת הגלגל".

הטיעון המרכזי הנשמע תדיר, גם מצידם של ראשי מערכת הביטחון, מתייחס לחובתה של המדינה לעשות הכל כדי להחזיר את חטופינו, מאחר שהללו הופקרו על-ידי המדינה ב-7 באוקטובר. לכך מתווסף הארגומנט הערכי, שחשיבותו אינה נופלת מממד אחריותה של המדינה, ומכוחו שומה על המדינה שתשיב את חטופיה לביתם בכל מחיר.

הרגש מול התבונה המערכתית

דומה כי שיח זה, עם כל הרגישות הטבעית המתבקשת, מתנהל במציאות סטרילית, שלא לומר וירטואלית, המנותקת מההוויה המזרח תיכונית, ומהמושכל המובן מאליו שאויבי ישראל בוחנים בזכוכית מגדלת את מהלכיה והתנהלותה של מדינת ישראל ומפיקים מכך תובנות המתורגמות למסקנות, לטווח המיידי והארוך גם יחד.

עולם הדימויים במרחב הערבי מתבסס על דיכוטומיה פשטנית של חזק מול חזק, ואם עד כה נתפסה ישראל ככוח הצבאי והטכנולוגי היתרוני והמוביל במזרח התיכון ולפיכך כמושא לחיזור ולחיקוי, הרי שבעקבות מחדל 7 באוקטובר, נפער סדק מהותי בדימוי זה. יתר על כן, הלחץ הציבורי בעל הפרופיל התקשורתי הגבוה בישראל למימוש עסקה לשחרור חטופינו בכל מחיר כמעט, מזריק תשומות בעייתיות מאוד מהיבט דימויה האסטרטגי של מדינת ישראל, גם נוכח עמדתה המדרבנת של ארה"ב בהקשר זה.

השאלה המעשית שעל סדר היום הלאומי היא האם שומה על הממשלה שתיכנע ל"משפט הרחוב" הדוחף לעסקה מיידית וללא תנאי כמעט, או שמא תשקלל כתשומה אסטרטגית את מכלול האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל? כלום יהא זה מושכל לבלום את מומנטום ההישגים של צה"ל במערכה מול חמאס, כאשר מתרבות האינדיקציות להתפרקות מואצת של הכוח השייורי של ארגון הטרור ברצועת עזה?

כאשר נהיר כי עצירת "הסוסים הדוהרים" של אוגדות צה"ל בעיתוי זה, משמעותה הנחלת ניצחון תודעתי ליחיא סינוואר, שכן הפסקת המלחמה בפועל כפי שדורש ארגונו לא זו בלבד שתותיר אותו בעמדת מנהיג חמאס ברצועת עזה, אלא שתאפשר לו להקרין כי עלה בידיו להביס את הצבא החזק במזרח התיכון, ובכך להירשם בהיסטוריה כמעין חניבעל של המאה ה-21.

הדעת מנחה כי העצמת הלחץ הצבאי הישראלי כלפי שרידי מאחזיו של חמאס ואחרוני פעיליו הבכירים תתורגם לתחנונים של הארגון להפסקת אש, בעוד ישראל משמרת את הישגיה בשטח ובכלל זה אחיזה ב"ציר פילדלפי", נוכחות מסיבית בציר נצרים וביסוס פרימטר משמעותי לאורך גבול רצועת עזה. כך אפוא עשויים להתקיים תנאים מובהקים לאתחול המשא-ומתן, תוך הקרנת שינוי התנאים הצבאיים בשטח, להבדיל מהרפיסות שהשתמעה מהמרוץ לעסקה עכשיו ובכל מחיר. התוצאה מכך תעגן באורח ספקטקולרי את מסר הניצחון על חמאס.

כל המאמין כי מערכת הביטחון תדע לחזור ללחימה בכל עת ולהחזיר לידיה את הנכסים שהוקרבו במסגרת של עסקה עכשיו בתנאים בעייתיים, אך משלה את עצמו; שכן העולם כבר מאס בהתמשכות המלחמה ובעיקר בכל הכרוך בממד ההומניטרי שלה מהיבט מצבה של האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה.

חשוב להפנים גם כי מבחינתו של יחיא סינוואר, החטופים הישראלים הם הנכס היחיד שעוד נותר בידיו, ולפיכך ההיגיון מנחה שיהיה לו עניין להבטיח שלא יאונה להם רע, עד כמה שניתן, וכל עוד נשמרת מבחינתו ההיתכנות לצאת מן המערכה בעודו בחיים, ייתכן אף בהגלייה מרצון מתחומי רצועת עזה, ינסה להפיק את המיטב מהשימוש בקלף החטופים עד הרגע האחרון.

לסיום, יש עניין מהותי בהפניית תשומת לב לתובנותיה הנוקבות של "ועדת ווינוגרד": "גם משפחותיהם של אלה שאתרע מזלם להיות החטופים והנעדרים של היום, צריכות לדעת כי "עסקות מטורפות", העשויות להביא לשחרור בניהן, תהווינה תמריץ ניכר שיביא להגדלת החשש כי "יקירים" רבים ייחטפו בהמשך." ולא פחות מכך הקביעה כי "מנהיגיה של אומה צריכים לקבל אחריות לא רק לחטופים ולמשפחותיהם אלא לציבור כולו!"