מסעה של משפחת נתניהו לארה"ב

בראשית דברינו אנו מבקשים לשלוח תנחומים לעדה הדרוזית המפוארת בישראל ולהשתתף בלב כואב באבל הכבד על רצח הילדים בידי מרצחי החיזבאללה. מי יתן ויהיו אלו הקורבנות האחרונים של המלחמה בכלל ושל העדה היקרה הזאת. אכן יבוא יום נקם וְשִׁילֵּם, אך הוא לא יחזיר לחיים את הילדים התמימים שנרצחו ולא ירפא את כל הפצועים.

כפי שצפינו היה ביקור רה"מ בארה"ב מסע מיותר לציבור הרחב בישראל אשר מימן את הביקור ולעם הצמא למנהיגות אמת. ראש הממשלה נטש את ארצו הנתונה במלחמה במספר חזיתות, מופגזת בטילים, כתב"מים וטילי שיוט ורקטות מלבנון, מעזה ומתימן ומצויה בסערת מחלוקות פנימית בעניין החטופים, בעניין אי-גיוס בני הישיבות, בנושא המפונים מבתיהם בצפון ומבתיהם בעוטף עזה. צבאנו עדיין נלחם ברצועה ללא פקודות ברורות, ללא מטרה ברורה שאותה עליו להשיג, מְפַנֶּה אזורים בְּמִינֵי הפוגות המשמשות את האויב לעידכון והטמנת מלכודות ההורגות בחיילינו וירי על המדינה.

אין ספק ששרה נהנית לחגוג בבתי מלון מפוארים, להצטלם עם גדולי עולם ולהציג בפניהם את עבודותיהם המפוארות של סַפָּר המלכה, המאפרת המלכותית והתופרת. איש אינו מבין מה הייתה מטרת הנסיעה הזו שכולה הוותה סיכון טובת המדינה, כאשר כל אמריקני משכיל רואה בכך התערבות זרה במרוץ לנשיאות. למזלו של נתניהו, ואולי למזלנו, החליט הנשיא ביידן, "הציוני מכולם", לפרוש בדיוק בזמן כך שביקורו של נתניהו נדמה מעט פחות כבחישה בבחירות. מכל מקום עובדה היא שדמוקרטים רבים בחרו שלא להגיע לנאומו של נתניהו בקונגרס או לא לזנק בהתפעלות מכסאותיהם כפי שעשו תומכי טראמפ.

גיגית הבחירות לנשיאות ארה"ב מלאה נוזלים עכורים: נשיא בעבר תוחב רגל בועטת פנימה, נשיא מכהן שולף רגל עייפה אחת החוצה, ומועמדת טריה תוחבת אף היא את רגלה פנימה. בקצרה: גיגית מלאה מי-רגליים. מה היה לראש ממשלה להדחף לאותה גיגית? נתניהו היה שָׁם האיש הלא נכון, במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון.

נתניהו נשא נאום מרהיב, באנגלית מהוקצעת, בהפסקות ראויות כדי להזמין מחיאות כפיים; זה היה נאום "דיפלומטי" למהדרין. הוא דיבר בקלישאות מעל לשעה תמימה מבלי לומר דבר שיש בו לקדם במשהו את הבעיות שעל הפרק. הוא לא ציין את מטרות המלחמה בעזה פרט לקלישאה "עד לניצחון מוחלט", לא דיבר על השלטון הצפוי או הרצוי בעזה לדעת ישראל לאחר המלחמה, לא דיבר על מימון כלכלת המיליונים ברצועה אחר המלחמה או על האספקה של המצרכים הנדרשים, ממזון ועד רפואה ותברואה.

הוא גם לא דיבר על ביטחון ישראל מול לבנון ואירן ולא על הביטחון הפנימי, לא על העברת רסן השלטון בפועל לאיתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' בכלל וביו"ש בפרט. לא על הלחימה מול חיזבאללה והחות'ים ולא על יחסינו עם ארצות ערב השונות. בלשון פשוטה נתניהו דיבר על הכל אך לא אמר דבר. אמרנו: נאום דיפלומטי למהדרין.

בנאומו עצר נתניהו בהזמנות למחיאות כפיים אך מבטיו לצדדים נראו כאפקט של חרדה. האיש שדיבר תמיד על הימין והצטלם בזרוע ימינו המונפת חבט כל הזמן על הדוכן ביד שמאל דווקא. ומבלי להתייחס לטבח הנורא שטבח החיזבאללה בילדי מג'דל שאמס, הנה בנאומו דיבר מעט על סבל החטופים ומשפחתם, אך לא על העסקה שאינה מתממשת (ולדעתנו אכן אין לה סיכוי בלי שהחרב תהא מונחת על צווארו של סינוואר), דיבר על לוחמינו הגיבורים, יהודים, מוסלמים ונוצרים שנציגיהם גם ניצבו בפני הקהל המריע, אך במפתיע ואולי במקרה לא אמר דבר על הלוחמים הדרוזים שמספרם בצה"ל עולה כמה מונים על מספר המוסלמים והנוצרים יחדיו. חבל.