"תנו דעתכם אך במעט על סוקרטס והרבה יותר על האמת". מותו של סוקרטס, מאת ז'אק-לואי דוד, צרפת 1787."
אומה זוכרת את גיבוריה וקדושיה. במיוחד אומתנו, שבה הזיכרון הוא אבן יסוד בתרבותנו והסיבה לקיומנו הארוך בתנאים שנראו בלתי אפשריים. בזיכרון (נמצא) סוד הגאולה. מכיוון שזכרנו את ציון וירושלים, יכולנו לשוב אליהן גם לאחר 19 מאות שנים. הממלכתיות הייתה ערך שהוביל דוד בן-גוריון, ולפיו יש לעבור ממעמד של מפלגות ומגזרים לעם. מכאן החינוך הממלכתי, למשל. אבל גם הטקסים הממלכתיים הם כמו ימי הזיכרון ויום העצמאות. המשפחות נתנו את היקר מכל, והמדינה, מצידה, מכירה בערך ההקרבה ומסירות הנפש. אלתרמן נתן לזה ביטוי בשירו "מגש הכסף". שעה שהאומה "שטופת דמע וקסם" שואלת את הנער והנערה המייצגים את לוחמי ישראל: "מי אתם?" והשניים עונים לה בשקט: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".
מבחינה זו, טקס חלופי אינו יכול להעניק הכרה זו. אם יש משפחות שאינן מעוניינות להשתתף בטקס הממלכתי, זכותן לארגן חלופה, אבל זה לא "הטקס הלאומי" גם אם מנסים למסגר אותו כך מסיבות ידועות. מדינה יש רק אחת. אסור שהמדינה תוותר על הטקס הרשמי, מכיוון שזה עומק הרעיון של זיכרון ממלכתי: יחידים זוכרים תקופה מסוימת ואז נעלמים; האומה זוכרת לנצח.
ועוד הערה: השרה רגב החליטה שהטקס הממלכתי לזכר אסון 7 באוקטובר יוקלט מראש ללא קהל. מדוע? החשש מיחידים שיהרסו את הטקס - אסור שיהפוך זיכרון חי לפוחלץ. אדרבה, אם יהרסו, יראה הציבור וישפוט. מסתמנת פשרה, שלפיה שני הטקסים יתקיימו בשעות נפרדות, ואז אפשר יהיה להרגיע גם ביחס להפרעות. הממלכה לא יכולה לברוח מהתמודדות עם המציאות. יתקיים הטקס בשידור חי.
תנו דעתכם על האמת
בשלהי הקיץ ביליתי ברשת החברתית איקס (טוויטר). בועה מעניינת, שבניגוד לפייסבוק מזמנת מגוון דעות, גם רחוקות מאוד. פגשתי גולשים שקיללו וניאצו. עניתי בנחת, תשובות מנומקות. כיבדתי את מנאציי. לרוב, הגישה נשאה פרי ועברנו לדיאלוג ענייני יותר. שנת הלימודים בפתח; חשוב ללמד את ילדינו להתייחס לגופם של הטיעונים (אד פקטום), ולא לגופו של אדם (אד הומינם).
בחיבורו "שמונה פרקים" (הקדמה למסכת אבות) הגן הרמב"ם על דרכו להביא מדברי הפילוסופים היוונים, למרות היותם עובדי אלילים. לשם כך קבע כלל: "וּשְׁמַע הָאֱמֶת מִמִּי שֶׁאֲמָרָהּ". דברים דומים נאמרו על-ידי סוקרטס בחיבור "פיידון" של תלמידו אפלטון, שבו מתואר מותו של מורו: "ואתם, אם תשמעו בקולי, תנו דעתכם אך במעט על סוקרטס והרבה יותר על האמת" (בתרגום יוסף ליבס).
התלמוד מלא מחלוקות, ספרותנו מלאה ויכוחים. התרבות של תקיפת הדובר במקום טיעוניו חוטאת למסורת היהודית. מזלנו שחכמינו לא התנהגו כך, שכן אז היו נמחקים מיליוני דפים בספרות היהודית. הוויכוח הוא נשמת אפנו מאז התווכח אבי האומה עם אלוקיו על גורל סדום. זה סוד קיומנו והצלחתנו האינטלקטואלית, כפי שמלמד המדרש: "אמר רב חמא בר חנינא: אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה, כך אין תלמיד חכם מתחדד אלא בחברו".
עוד תופעה שקשה לא לראותה היא זלזול בקבוצות חברתיות. טבעה של ההתנשאות שהיא מקטינה את האחר עד היעלמתו. אבל נזקה מסוכן יותר: היא עלולה לגרום למותקף להפנים את ההתנשאות כלפיו, עד כדי רצון לצאת מכלא התיוג. וכך פוגשים עבדי דעת, שגם אם מקבלים כבוד ויקר, חיים כאנוסים. לעיתים הסתירה כה גדולה, עד שהם משכנעים את עצמם שזו דעתם מימים ימימה.
כדי לקבל חיסון לעמידה בלחץ החברתי, טוב לאמץ את עצת חכמינו: "דע מאין באת ולאן אתה הולך" - זכרו תמיד את בית הגידול שלכם, את הוריכם, מוריכם ומורשתכם. וגם אם המראתם במהלך החיים, זה נעשה בזכותם ועל הבסיס שהעניקו לכם. היו גאים בהם, ואם תוכלו, היו להם לפה. מתוך כך, העמיקו את ידיעותיכם, לא על סמך קטעים נודדים ברשתות החברתיות, אלא חפשו את המקורות עצמם. שאלו מי שמדבר היכן מקורותיו, וגשו אליהם (אם ישנם) בעצמכם. פעמים רבות תגלו שהמקור המלא הפוך לגמרי ממה שנאמר, וייתכן שתגלו אוצרות. מתוך כך תמלאו את המשך עצת חכמינו: "ו(זכור) לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".
הזוכת להגנה
המועמדת לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית, קאמלה האריס, התבטאה ב"זכות ישראל להגן על עצמה". מנהיגים רבים אומרים זאת, ועל כך מלוא ההערכה. אבל זה לא הרבה. הגנה עצמית היא זכות טבעית, ואיננו נדרשים לרשות ממישהו כדי להגן על חיינו. כל גוף בטבע מגן על עצמו. התמיכה צריכה להיות בזכותנו להתקיף את אויבינו, להרוג את הרוצים להורגנו.
ההגנה היעילה ביותר היא התקפת האויב. התמיכה צריכה להיות בפעולה שתרתיע את האויב מלפעול שוב בעתיד, כלומר בזכותנו להעניש את מי שפולש לאדמתנו וטובח בנו באמצעות סיפוח אדמתו. במקום שממנו יצאו חוליות המוות, יחרשו חקלאים יהודים את האדמה וילדים ישחקו על מדשאותיו. זה הכלל העתיק של המזרח התיכון, ערש הציוויליזציה המערבית: התוצאה היחידה שתחרוט בתודעת האויב את תבוסתו, היא לקיחת אדמה.
כדי לשאוב כוח בימים אלו, אני חוזר ליעקב אורלנד ב"שיר יִקְהַת עמים" העמוק, שבו הוא מספר לדור הבנים על מה הם לוחמים. הנה קטע מהפואמה האדירה:
"בָּתֵּי תְפִלָה שֶׁלְךָ נִצְבוּ בְּמָקוֹם זֶה בְּטֶרֶם כְּנִסְתּוֹת הַצָּלוּב מִנָּצְרַת/ וְלִפְנֵי קַשְׁתוֹת אֶל-אַקְצָה/ וּמִקֶדֶם לְכִפַּת עוֹמַר./ יֵשׁוּעַ עַצְמוֹ, בְּבֵית-תְּפִלִין יְהוּדִי שָׁטַח בְּכוֹרוֹת-תְּחִנּוֹתָיו,/ וּמֻחַמַּד עַצְמוֹ, מֵאֵת נוֹשֵׂא-הַלּוּחוֹת נָטַל מֵיטַב מְשָׁלוֹ,/ וּוִיקְלִיף וְהוּס וְלוּתֶר וְאֶרַסְמוּס, בְּשֶׁל נִיצוֹץ מוּסָרְךָ מָרְדוּ כְּכָל שֶׁמָרְדוּ/ וְתִקְּנוּ כְּכָל שֶׁתִּקְנוּ,//
"וְהַ'מַּהְדִּי' הַשִׁיעִי, מִתֹּאַר מָשִׁיחַ-בֶּן-דָּוִיד נִגְזַר צַלְמוֹ/ וּמֵאַחֲרִית-הַיָּמִים בֶּאֱמוּנָתְךָ נֶחְתַּךְ שׁוּבוֹ אֶל מַאֲמִינָיו./ מִצְרִים נָטְלוּ מִמְּךָ וּבַבְלִים נָטְלוּ מִמְּךָ וְאַשׁוּרִים וְחִתִּים./ אֲפִלּוּ יְוָנִים בְּיָפְיָם. אֲפִלּוּ רוֹמִיִּים בִּפְאֵרָם. אֲפִלּוּ בִּיזַנְטִים וּפַרְסִים וְכוֹזָרִים./ כְּכָל שֶׁהִשִׁיקוּ מַעְגְּלֵי-דַעַת - בְּךָ הֻצְרְכוּ לָגַעַת,/ וּכְכָל שֶׁנִּכְוְתָה שְׂפָתָם רִצְפַּת-קֹדֶשׁ - מֵאִשְּׁךָ נֶחְרְכוּ שַׁבָּת וָחֹדֶשׁ./ גְבִיר הָיִיתָ לְאַחֶיךָ וּפוֹשֵׁט-יָד הִצִיגוּךָ בַּגּוֹיִים,/ כֻּלָּם גֵּאִים בִּבְשׂוֹרָתְךָ וּמְחַקִּים אֶת צֶלֶם-הַבּוֹרֵא שֶׁבְּפָנֶיךָ,/ אֲבָל בָּזִים לְיִסּוּרֶיךָ וּמַעְלִימִים עַיִן מִמּוֹרָאֵי-עֲקֵדָתְךָ./ הִנֵּה, כְּנֶגֶד אֵלֶּה אַתָּה נִלְחָם, בְּנִי. בַּעֲבוּרָם חֵרַפְתָּ נַפְשְׁךָ.
"הֱיֵה אֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּנִי, וּמוֹשֵׁךְ בָּעֵת./ אַלְפַּיִם שָׁנָה הָלַכְתָּ בְּמִדְבָּרִיּוֹת הַגּוֹיִים, כְּנָהָר מִקֶדֶם זוֹרֵם./ אֶת בִּצּוֹתֵיהֶם הָפַכְתָּ לְמַעְיָנִים וְאֶת צְחִיחֵיהֶם לְאַדְמַת עֵדֶן,/ וְאִלּוּ הֵם הוֹבִישׁוּךָ לְהַאֲמִין כִּי מֵאִתָּם פֶּטֶר רֶחֶם-חָכְמוֹת וּמֵעִמָּם חַלְצֵי-דַעַת./ אַלְפַּיִם שָׁנָה. לֹא עוֹד. אֲבָל אַל תִּדְחַק לַקֵץ./ הַחֲזֵק רֹאשְׁךְ מֵעַל לַמַּבּוּל הַנִּקְוֶה סְבִיבֶךָ וְהָשִׁיטָה תֵבָתְךָ לְאַט./ רַסֵּן כְּפִירֶיךָ בַּפֶּתַח וּפַנְתֵּרֶיךָ בְּבֶטֶן-הַסְפִינָה וּפְתַח צֹהַר לְיוֹנָתְךָ עַד יָשֹׁכּוּ הַמַּיִם./ יֵשׁ לְךָ זְמַן, בְּנִי, כִּי אַתָּה הַזְּמַן, וְהַנֵּצַח אֵינוֹ טוֹבֵעַ לְעוֹלָם".
שנת הלימודים בפתח. לִמדו את שיריו. שננו אותם. יש לנו זמן, כי אנחנו הזמן, והנצח אינו טובע לעולם.
