פרשת "כי תצא" נוזפת בממשלת ישראל

פרשת השבוע "כי תצא" נוזפת בממשלת ישראל, שראשה ושריה פוגעים בערכיה המוסריים. פרשת השבוע חשה עצמה פגועה, כששר האוצר, בצלאל סמוטריץ, קורא לראש הממשלה לפעול להריגת מנהיג החמאס, גם אם הפעולה תהיה כרוכה בדמם של החטופים. ערכי קדושת החיים נדחקים לקרן זווית בשלל הצהרות פופליסטיות.

כולנו רואים ברב המרצחים החמאסי בן מוות, אך לא במחיר בני עמנו הנמקים בצחנת מנהרות החושך בעזה, כשלדיון על שחרורם, מובעת נכונות לשלם בחייהם כדי להשיג יעד צבאי.

מצער, שבשבוע בו אנחנו קוראים את פרשת השבוע המקדשת את החיים, אנחנו שומעים את קולו של שר בישראל, המתיר את דם החטופים הנמקים בגיהינום של עזה תחתית. מהצהרת השר אנו עדים לרמיסתם הגסה של כל ערכי פרשת השבוע ואת דריסת ערכי כל תורת ישראל, כי שר בישראל מוכן למסגר במודעות אבל עלומים זכים ונקיים, הנמקים כבר מעל 11 חודשים בצחנת האפלה במנהרות בעזה, רק כדי להרוג את רב המרצחים החמאסי.

ערכי קדושת החיים של ספר הספרים שלנו דמועים כשהשר לביטחון לאומי נותן גיבוי למספר אנשי מערכת הביטחון שסרחו, ומערכת המשפט מצאה לנכון לתבוע אותם לדין על פגיעה באסירים פלשתינים. מצער, שבשבוע בו אנחנו קוראים את פרשת השבוע, המחייבת אותנו לנהוג בחמלה בשבויי מלחמה, משמיע השר לביטחון לאומי ביטויים המנוגדים לערכי הפרשה.

אני מוצא לנכון להדגיש, שבפרשה שלנו שבעים וארבע מצוות, המתפרסות על פני קשת רחבה של נושאים, שהמחבר והמשותף לחלק הארי של הנושאים בא לידי ביטוי ביחס רווי חמלה לחלש וגילוי האכפתיות למצוקותיו.

כן, אני מודה, שאני נפעם מקריאת פסוקים ו'-ז' בפרק כ"ב. אני נרגש מקריאת ההוראה רווית החמלה לבעל חיים במצוקה - "כִּי יִקָּרֵא קֵן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ... וְהָאֵם רוֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרוֹחִים, אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִּקַּח, הָאֵם עַל-הַבָּנִים..." כשנתקלים בקן של ציפורים וזקוקים לביציה, אין לקחת את הביצים ואת האם. רק לאחר שילוח האם ניתן לקחת את הביצים.

אני מודה, שאני נרגש מיחסו של המחוקק המקראי לשבויי המלחמה ובמיוחד מהיחס לשבויית מלחמה. אין חוקה אחת המוכרת לנו בקרב עמים אחרים, שמחייבת איפוק, עידון וריסון של החייל השובה כלפי השבויים ובמיוחד ביחסו לשבויית מלחמה, כפי שבאים לידי ביטוי בניסוח החוק בספר "דברים" כ"א, פס' י'-י"ד. השובה חייב לתת לשבויית המלחמה להתבודד חודש ימים רק כדי לאפשר לה להתאבל על יקיריה. חובה לתת לה לפעול על-פי כל כללי טקס המקובלים והנהוגים בחברה ממנה באה - "...וְיָשְׁבָה בְּבֵיתְךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים...". רק לאחר חודש של התייחדות עם עברה, שמורה לשובה הזכות לשאתה לאישה. אם אחרי חודש יחליט, השובה שהוא אינו נושאה לאישה - באה הדרישה בחוק "וְשִׁלַּחְתָּ לְנַפְשָהּ וּמָכוֹר לֹא תִּמְכְּרֶנָה בַּכֶּסֶף, לֹא תִּתְעַמַּר בָּהּ..." איסור מוחלט של שכר עבדים בשבויים ובשבויות מלחמה.

תורת ישראל העניקה אמצעים קיומיים שוויוניים לבאי החברה הישראלית בעצם החלוקה השוויונית של האדמות לכל שבט על-פי גודלו, וכן חלוקת קרקעות בתוך השבט לכל משפחה על-פי גודלה. רק כדי להבטיח אמצעי קיום שוויוניים.

אני מוצא לנכון להביע את הערכתי ליחס שמגלה המחוקק כלפי אדם שנקלע למצוקה ונהפך מעובד באדמתו לשכיר, הנאלץ למכור את כוח עבודתו, או שנדרש ללוות כסף. הייחודיות שמורה לחוק המקראי באיסור מוחלט למלווה כסף לקחת ריבית מאדם, שנאלץ ליטול ממנו הלוואה - "לֹא תָּשִׁיךְ לְאָחִיךָ" ("דברים"כ"ג פסוק כ'). יפה עשה הרמב"ן בהסברו, לפיו אדם בעל אמצעים שמלווה כסף, "עָלָיו לִרְאוֹת אֶת הַלּוֹוֶה הַנִּזְקָק - אָחִיךָ. " ואם אדם מכר את כוח עבודתו, השכר תמורת העבודה חייב להיות משולם באותו יום טרם שקיעת החמה.

פרשת "כי תצא" היא חלק מנאום של משה טרם הפרידה, כשהוא בדרכו להר נבו, והעם הולך להתפרס על שנים עשר שבטיו בכל מרחביה של ארץ ישראל. חייו של עם ישראל בארץ חייבים להיות מותנים בהקשבה לציוויים כמו איסור נשך, תשלום לשכיר יום טרם שקיעת החמה ובעוד שלל חוקים שנפרסו בפני העם במשך ארבעים שנות נדודיו.

למרבה הצער, היו גילויים כואבים של אי-מימוש הוראות החוק ואף התנכלות בוטה לציוויו המוסריים, ולכן היינו עדים לפרץ זעם נבואי המביע מחאה כואבת, הזועמת, ואף היו גילויים של תגובה ברוטאלית אכזרית של השררה המונרכית, כמו כליאת נביא המביע מחאה על גילויי עוול.

אני מבקש לסיים בדברי הערכה למורשת ישראל, שיש בה בשורה ייחודית, הרואה חובה ליצוק בחיינו הלאומיים נדבכים מוסריים, וכשמתהווים סדקים ביישום הנדבכים המוסריים, קמה בתוכנו תנועה נבואית, המתריסה נגד כל גילוי של עיוות מוסרי - "עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׁרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֵנוֹ - עַל מִכְרָם בְּכֶסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלַיִם". (עמוס, פרק ב', פסוק ד')