על צביעות, גימגום, דוברות ואי נטילת אחריות

אני בדרך כלל קורא את הטור "על הקו" של ניר גונטז' במוסף הארץ אשר מדובב בטלפון אישים בחדשות על מעשה או מחדל שלהם, שניהם על סדר היום הציבורי. לאלה שלא מכירים את סגנון הדו שיח הזה ייאמר שהשאלות לא מנסות להתחכם. הן ישירות, ברורות, לעתים פשטניות, אפילו טרחניות ונודניקיות, אבל יש להן מטרה ברורה וחדה והיא להוציא מפיו של המרואיין אם הוא שלם עם המעשה או המחדל או לא.

לדוגמה בטור במוסף של הארץ ב 6 בספטמבר גונטז' דובב את רן צחור, מי שאמור לביים את טקס האזכרה הממשלתי ב 7 באוקטובר. מה שניר מונטז' ביקש לדעת, באותן שתיים או שלוש דקות, האם בנסיבות האלה, לרבות רצח ששת החטופות והחטופים, הוא שלם עם הסכמתו לביים את המעמד הצבוע והמביש הזה או שהוא מתחרט. בדרך כלל "הקורבן" מתפתל כמו נחש, אומר משהו וחוזר, ושוב אומר ומתקן ולא עונה על השאלות שנשאל. ברוב השיחות ניר גונטז' מופנה אל הדובר, שאיתו בדרך הוא אינו מדבר ובצדק. וזה מה שקרה גם במקרה זה.

התוצאה הכמעט דומיננטית בכול השיחות האלה, מנקודת הראות שלי לפחות, שאין מראויין שעומד מאחורי המעשה או המחדל שלו. חד וחלק. הוא אינו אמיץ לאשר שאכן "אני עשיתי את זה בהכרה מלאה ואיני מצטער" או להפך: "נמנעתי מעשות הדבר הזה ואני עומד מאחורי ההחלטה". זאת היא אחת הרעות החולות של החברה שלנו. אי-נטילת אחריות. השיטה הבדוקה היא הדוברות. העברת הנושא למי שמסוגל להשפריץ אלף מילים של רוק.

אגב דוברות. בשובי משליחות רשות השידור בארה"ב בשלהי שנות ה-60 מילאתי תפקיד של ראש מערכת החדשות בטלוויזיה הישראלית שזה לא מכבר נולדה. פנה אלי מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג וביקש ממני להתמנות לפרק זמן של שנה לדובר הרשות ולממונה על קשרי הצבור שלה. אלמוג, לימים פרופסור להיסטוריה, היה ידידי מאז ימי קול ישראל ונעניתי לבקשתו תוך כמה דרישות לרבות להיות דובר לא רק של ההנהלה אלא גם של הגוף הציבורי, לאמור הוועד המנהל של הרשות.

אז ישבו בוועד המנהל תותחים כבדים כמו ד"ר חיים יחיל, בעבר מנכ"ל משרד החוץ, מ"מ היו"ר, הסופר נתן שחם, חבר בצמרת מפ"ם, הסופר חנוך ברטוב שייצג את אחדות העבודה, אליהו לנקין ממנהיגי תנועת "חרות" ויוזם את הפלגת הספינה של אצ"ל אלטלנה, ועוד כמה חברים מן הצמרת המדינית והחברתית בארץ. לקראת ההשתתפות הראשונה שלי בישיבה של הוועד המנהל הכנתי את עצמי להיות פרזנטור כהלכה. דובר או לא דובר. אמרתי להם שמצאתי במקורות מי היה הדובר הראשון. האיש היה אהרון כהן אחיו של משה, כי משה, לפי עדותו שלו, היה כבד פה. הוא גמגם. ומי שייצג את משה בפני פרעו במכות מצרים היה אהרון. ולכן "העצה שלי היא אליכם שלא תגמגמו ואם לא תגמגמו לא תזדקקו לדובר וזהו המצב האידאלי."

הדוברות היא במקרה הטוב קשקוש ובמקרה הפחות טוב דיסאינפורמציה. זאת כאשר המכנה המשותף לכל אלה הוא אי-נטילת אחריות. בנימין נתניהו, מלבד גדוד של דוברים שעומדים לרשותו, הוא דובר של עצמו. ואין אדם שזורע דיסאינפורמציה, טריקים ושטיקים וסתם שקרים שלא לדבר על אי-נטילת אחריות כמו נתניהו. מעניין מה הוא היה אומר לניר גונטז'. ועוד יותר מעניין מה השאלה שניר היה בוחר לשאול אותו.