שבירת השנאות

פרשת השבוע, פרשת "כִּי תֵּצֵא", מציידת אותנו בכמיהה עזה לשבור את השנאות והאיבות שפגעו בנו קשות ולא להנציחן. לצערי, במציאות החיים המדממת אליה נקלענו בשנה האחרונה, צר לי, שליווינו לקבורה את ההוראה המוסרית בפרשת השבוע שלנו בפרק כ"ג פסוק ח' - "לֹא תְּתָעֵב אֱדוֹמִי. כִּי אָחִיךָ הוּא. לֹא תְּתָעֵב מִצְרִי, כִּי גֵּר הָיִיתָ בְּאַרְצוֹ".

את הכמיהה לשבור את הנצחת השנאות והאיבות הקשות אינני רואה בנאומי שרים בכירים בממשלת ישראל, שמתעקשים לחזור ולשנות בנאומיהם ליישם בשנת 2024 את השמדתה של רצועת עזה "מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק", כשהם מסתמכים על ההוראה, שניתנה לפני כאלפיים שנה לפנה"ס ביחס לעם העמלקי.

אינני מתעלם ממעשי טבח אכזריים ומזוויעים שביצעו פלשתינים אנשי חמאס ב-7 באוקטובר 2023 בעשרים ושניים יישובים כפריים בדרום הארץ, מעשי טבח, אונס, הרס, שריפה, ביזה וחטיפת אנשים חפים מפשע מבתיהם. אינני מתעלם מהיחס האכזרי וההתעללות של אנשי החמאס בחטופים במנהרות האופל בעזה תחתית, ושחלק מהחטופים נרצחו במנהרות בידי אנשי החמאס. אני מתקשה לקבל, שתגובת שר בישראל תתבסס על מובאה מספר הספרים שלנו, המבקש ליישם השמדת רצועת עזה ככתוב בספר שמואל א' פרק ט"ו, פסוק ג': "לֹא תַּחֲמוֹל וְהֵמַתָּ מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׁה", ויש חבר כנסת, שגם הפליג לאפשרות של הטלת פצצת אטום בעזה.

לצערי, ישנה במדיניות שלנו כיום התעלמות מהדרישה בפרשת השבוע שלנו לחתור לפיוס ולסלחנות תוך התעלות על הזוועות שעוללו המצרים לנו, לעם ישראל, בארבע מאות שנות עבדות בארץ מצרים. פרשת "כִּי תֵּצֵא" דורשת מאתנו לא לגלות איבה לעם, למרות שבספר שמות פרק א' פסוקים י"ג-י"ד אנחנו מתוודעים לאכזריותו ולתופעות מזוויעות שהעם המצרי עולל לעם ישראל: "וַיַּעַבְדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׁרָאֵל בַּפֶּרֶך וַיְּמַרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה...".

הדרישה להתעלות ולא לתעב מצרי בפרשת השבוע נאמרת לנו, למרות ההוראה המזוויעה של השררה המצרית, אליה אנו מתוודעים בקוראנו את ההוראה שניתנה למיילדות שפרה ופועה להמית כל בן זכר מבני עם ישראל.

בימים קודרים אלו עלינו לאמץ את רוחה של פרשת השבוע, המציידת אותנו בכמיהה לשבור שנאות ולא להנציחן. אני מאמץ לליבי את סילוק השנאות והאיבות לעם, הגם שהיינו עבדים בארצו וסבלנו מגזרות קשות ומגילויי אימה. צר לי, שמעל דוכן הנואמים בכנסת ישראל משמיעים שרים בכירים בממשלת ישראל בהתלהבות רבה את ההוראה, המנוסחת בסוף הפרשה: "זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׁה לְךָ עֲמָלֵק בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם", תוך כדי דרישה ליישמה במציאות חיינו ובכך לדעתם להביא קץ לסכסוך הדמים הפוקד אותנו. אותם שרים תורמים להנצחת מציאות חיים מדממת בארצנו. מצער, שהם דוחים על הסף את הכמיהה לשבירת השנאה כפי שהיא מנוסחת בפרשת השבוע "לֹא תְּתַעֵב אֱדוֹמִי... וְלֹא תְּתָעֵב מִצְרִי..." (דברים, פרק כ"ג, פסוק ח').

יש לי שיח ושיג ביקורתי עם העולם הדתי. אבל בהתייחסותי לפרשת "כִּי תֵּצֵא", אני מתמקד בנקודות מפגש והזדהות עם הנכסים ההומאניים והמוסריים שיש לנו בארון הספרים היהודי - ספר התנ"ך. פרשת "כִּי תֵּצֵא" פורסת לי מרחב גדול של הזדהות עם עוצמות מוסריות. שבעים וארבע מצוות יש בפרשה, שבעים וארבעה נושאי חוקה. תקצר היריעה לגעת בכולם. אנסה לגעת נגיעה קלה עם מה שאני רואה כתרומה ייחודית של החוק המקראי לנכסי התרבות של כל בני החברה האנושית. מדברת ללבי ההוראה בספר דברים פרק כ"ג, פסוק ט"ו: "לֹא תַּסְגִּיר עֶבֶד לַאֲדוֹנָיו".

אני מתרגש מהעוצמה המוסרית הייחודית של החוק המקראי, המנוגד לכל חוק קיים במרחב המדיני באותה תקופה. כל חוקה קיימת באותה תקופה רואה עבריינות באי הסגרת עבד שברח מאדוניו. המחוקק המקראי אינו מסתפק באי הסגרת עבד, אלא דורש בפסוק ט"ז - "עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ...". החובה היא לא רק לא להסגיר את העבד לאדוניו, אלא לסייע לו - לתת לו מקלט.

אני נרגש מהמפגש עם ספר דברים פרק כ"ד פסוקים י'-י"א - "כִּי תַּשֶׁה בְּרֵעֲךָ... לֹא תָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבוֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ תַּעֲמֹד, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נוֹשֶׁה בּוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הָעֲָבוֹט הַחוּצָה". לפנינו חוק שהוא חלק מרקמת חוקים המתייחסים לעני. על-פי חוקת חמורבי לנושה ולנציגיו שמורה זכות להיכנס לבית הלווה, שהתקשה לפרוע את החוב, וליטול כל עבוט שנראה להם. החוקה המקראית מכירה בזכות הנושה לגבות את החוב, אבל אוסרת על גביית כבודו של האדם שנקלע למצוקה כספית. הכבוד הוא הדבר האחרון שנותר לעני, לכן הנושה ממתין בחוץ לקבלת העבוט, ואם זה פריט חיוני כמו בגד לשינה - "הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ".

החוק המקראי מתייחס למי שמשכיר את כוח עבודתו כאל אדם עני נצרך הנזקק לעזרה. המקרא מדגיש בהבלטה רבה את חובת תשלום השכר בתום יום העבודה. אני מתרגש מהדרישה המעוגנת בחוק המקראי, שחובת תשלום שכר לעובד, שנאלץ להשכיר את כוח עבודתו היא כלפי האזרח הישראלי וגם כלפי התושבים הזרים החיים בתוכנו - "עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאָחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ... בְּיוֹמוֹ תְּשַׁלֵּם שְׁכָרוֹ...". (דבָרים פרק כ"ד פסוק ט"ו) .

מרגשת אותי החמלה המזדקרת במלוא עוצמת במספר סעיפים בחוקי המלחמה. הומניזם, אנושיות ומוסריות זוקפות קומתן בתוך מסכת חוקים, המתמודדת עם אימת המלחמה -בדרישה לשחרר צעיר מחובת שרות, אם בנה בית ולא חנכו, אם נטע כרם ולא חללו, אם ארס אישה ולא זכה לפרי בטן - "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא ...יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אַחַת, וְשִּׁמֵחַ אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקַח." (דברים, פרק כ"ד, פסוק ה')

פרשת "כִּי תֵּצֵא" מגלה רגישות רבה כלפי הנצרך בחברה הישראלית במיוחד לגרים, לאלמנות וליתומים בהוראה המנוסחת בפרק כ"ד פסוק כ"א - "כִּי תִּבצור כַּרְמְךָ לֹא תְּעוֹלֵל אֲחָרֶיךָ לַגֵּר, לַיָּתוֹם וּלְאַלְמָנָה יִהְיֶה".

ואסיים את המסע הקצר בהתייחסות לדרישה בה פתחתי את המאמר בציווי של פרשת השבוע - לא לתת לשנאה ולאיבה מרחב של חיים בתוכנו. היום עלינו לאמץ בכל לבנו את הכתוב בדברים פרק כ"ג פסוק ח': לא לתעב אדומי כי הוא אחי, ולא לתעב מצרי, כי גרים היינו בארץ מצרים, ואני מוסיף לא לשנוא את בני ישמעאל, כי ישמעאל הוא בן אבינו אברהם. מי ייתן ואת השנאות נזרוק מתוכנו ברוח ספר דברים פרק כ"ג פסוק ח'.