יש לנו עסק עם אנשים שההיסטוריה עבורם אינה מקור לימוד והפקת לקח זהיר (עם כל הבעייתיות שבאנלוגיות היסטוריות) אלא חומר פלסטי בידי מי שהפרספקטיבה הכי עמוקה שלהם היא אירועי השנה החולפת. ואינני מדבר על אילן שילוח ששנאתו מתחרה בבורותו (ביטחונו העצמי כה גדול, עד שאינו בוש בקביעותיו המנותקות מכל הקשר היסטורי, סוציולוגי או אינטלקטואלי חלילה).
אני מכוון לכותב המאמר נדב איל שמשחק באבני לגו היסטוריות של עמים אחרים, כדי לגזור מהם על תהליכים סוציו-פוליטיים בישראל, מבלי להכיר באמת את תעודת הזהות העמוקה של העם שהוא חלק ממנו. המאמר הזה הוא חרפה אינטלקטואלית מכיוון שהוא מנתח תופעה פוליטית וחברתית באמצעות התבוננות חד סטרית וחד ממדית: הבעיה, מבחינתו, היא איתמר בן-גביר ו"נרמולו" בידי הליכוד ובידי התקשורת. שום מילה על כך שלתהליכים שהובילו לכניסתו של בן-גביר לפוליטיקה, ושל נדב אייל ודומיו, כולל עיתונו, הייתה תרומה אדירה להתפתחותם: החרם הפוליטי והאקדמי על מחנה שלם, הסירוב לשינויים כלשהם במוקדי הכוח, ההיבריס לכפות על ישראל הסכמים מדיניים הרי אסון תוך רמיסת כל הקולות המתנגדים שהזהירו מראש וצדקו (הסכמי אוסלו, הבריחה מלבנון, ההינתקות ועוד).
ועוד: עושה רושם שאייל לא מכיר (קראתי לא מעט ממאמריו) את תעודת הזהות של עמנו, את היחס לדמוקרטיה מאז תקופת המקרא, דרך חיי הקהילות היהודיות בגלות ועד ימינו. לכן הוא מפיל בקלות כה מופקרת את המשטר הדמוקרטי שלנו, רק כי מישהו היכן שהוא שינה במעט את היחס כלפי קבוצה שנהנתה עד כה מיחס פריבילגי. די בזה כדי להזעיק אותו אל הדגל, לספר לכולנו שעם מעצרן של הנשים אמש (ולא עם מעצרן של נשים אחרות באירועים קודמים), כלו כל הקצים ואנחנו בדרך לתהום.
את מה שאייל לא כתב, אבל כתיבתו הכינה את התשתית לכך, השלים אילן שילוח, שעה שהשווה בין הממשלה הנוכחית למשטר הנאצי. בנימין נתניהו, מבחינת החצוף הזה, שווה ערך להיטלר. עפר לפיו.
כאמור, אין לי טענות כלפי עמי ארצות כשילוח. האחריות להידרדרות השיח הציבורי חלה על נדב אייל ודומיו. גם עליי ועל חבריי יש אחריות דומה. אם לא נדע לרסן את עצמנו, לא נוכל לקיים רב שיח פורה לטובת כולנו. סוד קיומנו כעם בגיא צלמוות של ההיסטוריה נשען על ויכוח ודיון ושאלות ותשובות, החל מאבי האומה שהתווכח עם אלוהיו על גורלה של סדום, דרך דפי התלמוד שלא הניחו טענה אחת שלא הותקפה, וכלה בדפי ספרות התחייה שהכילה ויכוחים סוערים על עתידנו, שהדיון הנוכחי נראה חלבי לידם.
גם כיום, ויכוח פורה ומועיל הוא חיוני לקיומנו, אבל בתנאי שהנחות היסוד של שני הצדדים נשענות על טיעונים ריאליים ורציונליים, ולא על פנטזיות ילדותיות של מי שהשנאה העבירה אותם על דעתם, ובחמתם הם שוברים את על הכלים. בנפשנו היא!
