עיניו נתלו ברימון וידיו נשלחו לתפוח

יש ימים בהם אני מוחק את הזיכרון, מגרש אותו באבחה אחת, מסלק אותו מדרכי, מייצר זיכרון אלטרנטיבי, מדומה. בשבועות האחרונים אני פוקד יותר מבימי שגרה את המרכולים הגדולים, אלה שמדפיהם עמוסים בכל טוב, מרכולי השפע, עם העגלות החכמות, השירות האישי, מרכולי אירופה.

עגלות הקניות אינן עמוסות, צעירים ומבוגרים קוראים מתוך הרשימות, צעירות אינן בודקות פג תוקף כי אם משוות מחירים, אישה מבוגרת מערסלת עוף שלם בידה, שומרת על האוצר. הדיסוננס בין השפע העצום, המרחב המושקע, לבין העגלה חצי הריקה, השוואות המחירים, החלפות המותג בחיקוי, זועק עד לב השמיים.

השבוע, מעט לפני ראש השנה, ראיתי אותה, גברת נעימת הליכות, לבושה בקפידה, פניה נוקשות, בעגלת הסופר יושבים שני בניה, החלה בקניות, מרחיקה את העגלה ממדפי השוקולד וביצי הקינדר, מרחיקה יותר ממדפי החטיפים, מצמצמת את מסע העגלה בין סמטאות הירקות לסמטת המבצעים.

אספה בשקיות את כל המבצעים, גזר, עגבניות, תפוח אדמה, כרוב לבן - כל ק"ג בשמונים אגורות מותנה בקנייה מעל מאה שקל, ואז נעצרה. בנה הגדול יותר או שמא הגבוה יותר הביט ברימון האדום הגדול, שלח ידיו לעבר התפוח הירוק, אמו שיחררה לסתותיה הנוקשות, חייכה במרירות והביטה במחיר, ארבעה עשר שקלים לק"ג תפוחים, תשעה שקלים ותשעים אגורות ק"ג רימונים, המשיכה והוא לא הסב עיניו אחור.

יוקר המחיה הוא אבן ריחיים על צוואר משפחות רבות, עמותות חסד מחליפות את המדינה המחויבת להעניק לאזרחיה ביטחון תזונתי. בשנים האחרונות התרחב מאוד מעגל המצטרפים לנצרכים לעמותות צדקה אלה. המחירים מאמירים באופן מטלטל, במאות אחוזים, דברים בסיסיים הופכים להיות מצרכים שאינם ברי השגה, בחסות המלחמה הנוראה העזו בעלי מרכולים להעלות מחירים שוב ושוב, בעזות מצח ובחוצפה חזירית.

בימי החגים והמועדים המציאות הכלכלית האיומה והקשה באה ביתר שאת לידי ביטוי. מוכרת, ידועה וכואבת תופעת הקשישים המאשפזים עצמם בבתי החולים לפני החג, תופעת התורים הארוכים לקבלת מנות מזון בעמותות החסד ובבתי התמחוי, מתארכת בכל שנה, תופעות השמנה, מחלות סוכרת, תזונה לא בריאה, הפכו בשנים האחרונות למגיפה ארצית הנובעת מהבחירות באיכות המזון בהלימה ליוקר המחיה.

ממשלת ישראל והעומד בראש הבטיחו לנו כלכלה כמו באירופה, השביעו אותנו טרם הבחירות בסרטונים על-אודות המאבק ביוקר המחיה, הלעיטו אותנו בהבטחות אשר טרם מומשו, השאירו אותנו עם הילד שעיניו תלויות ברימון וידיו יוצאות אל התפוח.

אכן, אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה, אשר סופה מי ישורנו, ואף על-פי כן ראוי היה וחובתה של הממשלה לבלום את עליית המחירים, להשיב את האיזונים והבלמים ולא לאפשר בערפל הקרבות לקרוע את כיסי האזרחים. ממשלת ישראל, העיניים רעבות, באחריותך, הגיעה העת לקיים את החוזה הדדי, ביטחון תזונתי לכל אזרח.