עשור וחצי, או קצת יותר, חלפו מאז יצא הספר "טעויות נעשו, אבל לא על ידי", מאת קרול טווריס ואליוט ארונסון. שניהם פסיכולוגים, שניהם יהודים. היא היום בת שמונים, הוא בן תשעים ושתיים. הספר שלהם מרתק ומדכדך, וחלק ניכר ממנו מוקדש להבנת היכולת של בני אדם להצדיק את מעשיהם - בין אם טובים, רעים, עקביים או הפכפכים. אחת הדוגמאות המזעזעות: תובעים משפטיים ששלחו בני אדם לכלא ומסרבים לקבל ראיות דנ"א חדשות שמזכות את הנאשמים. הם אינם אנשים רעים. הם אינם אומרים לעצמם: "אם נודה ששלחנו לכלא לעשרים שנה את החשוד הלא נכון נהיה בצרות". במקום זאת, הם משכנעים את עצמם כי "הראיות החדשות לא אמינות" או "הטכנולוגיה לא מושלמת". הם עושים כל מה שדרוש כדי להותיר את הנאשם בכלא, ובכל זאת להמשיך להביט בבוקר במראה בלי להרגיש בושה.
הפסיכולוגיה של הצדקה עצמית היא תופעה מרתקת. היא משפיעה על כל בני האדם בהחלטות יומיות, והשפעתה ניכרת במיוחד על פוליטיקאים, שנדרשים, מעצם מקצועם, לפליק-פלאק רגשי ואידיאולוגי תכוף. דוגמה בולטת היא גדעון סער. סער הבטיח שלא יישב עם נתניהו. הוא טען שנתניהו אינו מתאים ואף מסוכן, שיש הכרח להדיחו. איך סער יוכל להביט בבוקר במראה ולהרגיש בסדר?
לכך יש שתי תשובות אפשריות. תשובה ראשונה, נכונה בחלק מהמקרים: לפוליטיקאים יש אישיות פסיכוטית, ויכולת להרגיש משוחררים מכבלים מוסריים בלי לסבול מרגשות האשמה המקובלים אצל בני אדם שבריאותם הנפשית תקינה. יש רוצחים שהרצח קשה להם נפשית, ויש כאלה שהרצח קל להם - רגשותיהם קהים, או לא קיימים כלל (כמובן, יש גם מי שמתענגים על הרצח). בדומה, יש פוליטיקאים שמקבלים החלטות מפוקפקות ומצפונם מייסר אותם, ויש כאלה שמצפונם נותר נקי, כאילו יש להם מנגנון פנימי יעיל שמנקה כל כתם מצפוני.
התשובה השנייה מתאימה לרוב המקרים, שכן רוב הפוליטיקאים כנראה אינם פסיכופתים. כן, יש להם עור עבה, והם מתרגלים לפעולות המזכות אותם בתגובות של בוז, שנאה או כעס. אך עדיין, שרידי מצפונם נותרו. כפי שמלמדים המחקרים של טווריס וארונסון, אותם פוליטיקאים אינם "רעים" ואינם "ציניקנים"; הם פשוט ניחנים במנגנון אנושי מאוד, מפותח מאוד, של יכולת שכנוע עצמי.
יכולת זו תתגלה בפעולה כאשר גדעון סער יסביר לציבור את החלטתו - תהיה אשר תהיה. הוא יטען שהנסיבות השתנו, שהבחירה היא הנכונה לנוכח המצב המורכב, ושההחלטה התקבלה מתוך שיקולים של טובת עם ישראל ולא טובתו האישית. ואם עלינו לנחש, סביר שהוא באמת יאמין בכך. קשה להניח שסער יקום בבוקר, יביט במראה ויאמר לעצמו: "ישראל פחות מעניינת אותי, אני צריך להציל את הקריירה הפוליטית שלי". סביר יותר להניח שהוא יאמר לעצמו: "אני מקריב את עצמי למען מדינת ישראל, מוכן לספוג בוז, רעל, הפגנות, לעג ושנאה - משום שאני פטריוט, ועם ישראל זקוק לי".
