ההיסטוריה כופה פתרונות

עופר אדרת כותב בעיתון הארץ על אירועים היסטוריים ואתרים היסטוריים שהם לא רק מעוררי עניין אלא חג לעיניים. העיסוק שלו באירועים היסטוריים מצוי גם בקבוצת אינטרנט בשם "נקמת הארכיון - חובבי ההיסטוריה של הארץ". אף שהרשימות שלו, למעט הטור שלו "אחרי מות", ארוכות בדרך כלל, הן כאמור מעניינות לקורא כמוני. בהארץ מן ה-16 באוקטובר, בגיליון ערב חג הסוכות, הוא מפרסם מאמר פובליציסטי קצר שכותרתו היא "אולי אין פתרון". הכוונה היא לסכסוך הישראלי פלשתיני. אף שהרשימה היא קצרה, כאמור, יש בה סקירה על מאמצי השלום והכישלונות וגם התייחסות בזק למי שעשוי להיות אחראי לכך. ה-casus belli - העילה האחרונה לסכסוך היא כמובן 7 באוקטובר. בכך עופר אדרת משקף דעת קהל די נרחבת שכוללת גם חוגים בשמאל כי האירוע הנורא הזה הנחית מהלומה לדרך השלום עם הפלשתינים.

אך לדידו זאת רק תזכורת למציאות ארוכת שנים בסכסוך בין היהודים לבין הפלשתינים בארץ ישראל. ובהקשר זה הוא מזכיר בין היתר את האמירה של משה דיין ב-1956 ש"לנצח תאכל חרב". התחושה העצובה הזאת של עופר אדרת היא, כאמור, לא ייחודית לו. גם המציאות וגם המחדל המדיני הגדול של העדר עשייה לשינוי המציאות, מביאים רבים לידי ייאוש או לתחושה של העדר מוצא - dead lock. אלא כמי שעוסק בהיסטוריה, עופר אדרת אמור לדעת כי זאת אינה דרך חסרת מוצא. היא כמו נהר שוצף מן ההר שמוצא את הנתיב לפרוץ לעתים תוך כדי כך הרס הסביבה כדי לשחרר את הלחץ.

משה דיין, הגיבור המודרני, אמר גם כי "רק חמור לא משנה את דעתו" ובמלחמת יום הכיפורים הגבורה מָשָה ממנו והוא חשב על שימוש ב"נשק יום הדין". האיש המוכשר והיהיר הזה שבראיונות איתו לא הסכים להתאפר כי רצה להיות טבעי, במלחמת יום הכיפורים לפני שהוא נכנס לראיון " מוקד" עם אלי ניסן באולפן במרתף של "בית סוקולוב" בתל אביב, הוא נראה כה שפוף כששאל אותי: " גיל אתה חושב שאני צריך להתאפר?". הוא התאפר אך זה לא עזר לו להקרין ביטחון בשיחה. ואגב מלחמת יום הכיפורים, אני חושב שהיא הייתה המלחמה החשובה ביותר לאחר מלחמת העצמאות, כי לא היינו מוכנים והבסנו את האויבים. אבל לקראת הסוף, המדינה הקטנה והאמיצה הזאת אזל לה החמצן. מחסני הנשק והתחמושת התרוקנו ו"הרכבת האווירית" של ארצות הברית שהגיעה במשך יממות תמימות החזירה למדינה את החמצן.

נקודה אחרונה זאת חשובה מאוד בעניין בנדון. בין מתוך גאווה, יוהרה, או מכול סיבה אחרת אנו מסרבים להודות שמדינת ישראל קיימת הודות לתמיכה המתמשכת והאיתנה של ארצות הברית, מבחינה בינלאומית, מדינית, כלכלית ובעיקר צבאית. אנו עם מוכשר ואמיץ אבל בלעדי ארה"ב כקיר מגן מצבה של ישראל היה שונה לגמרי, אם בכלל היה מצב. אנו נקודה קטנה מאוד על המפה מוקפת שטחים עצומים של ערבים.

אבל לא רק המציאות הבילטרלית בינינו לבין ארה"ב יש לה חשיבות בימינו והשלכה על היחסים עם הפלשתינים והעולם הערבי. העולם נעשה קטן יותר. מאז השקיעה והחידלון של האימפריה הרומית קרו דברים בזמנים החדשים. עמים נאבקו לחופש. במלחמת העולם הראשונה התפרקה האימפריה האוסטרו-הונגרית. במלחמת העולם השנייה האימפריה הבריטית האדירה נפלה. אחריה צרפת איבדה את צפון אפריקה. במלחמה הקרה - ברה"מ הבלתי מנוצחת והעולם הקומוניסטי שהיה העורף שלה - קרסו. יוגוסלביה התפרקה לעמים, דרום אפריקה השתחררה מן המשטר הגזעני הלבן.

כיום אין עמים נכבשים וזאת תוך הערה חשובה. זה לא אומר שהעמים הם חופשיים. לצערינו רוב האוכלסיה בעולם נתונה תחת משטרים טוטליטאריים שנכפו עליה ולדאבון ליבי במידה זאת או אחרת זה חל גם עלינו בפנים. אבל אלה נחשבים כענייני פנים והעולם חי עם זה. אך העם הכבוש היחיד על-ידי עם אחר הוא העם הפלשתיני על-ידי מדינת ישראל. העם האוקראיני לא נכבש, אף שחלקים מן המדינה, חצי האי קרים, נכבשו על-ידי הרוסים. אבל כאן חשוב מאוד לזכור שלא זו בלבד שהקשר בין רוסיה לאוקראינה אינו כמו בין היהודים לפלשתינים, אלא הוא חלק עמוק ושורשי של ההיסטוריה הרוסית. אוקראינה הייתה עצם מעצמה ובשר מבשרה של רוסיה במשך דורות. חלק מאישיה הבולטים בתחומי החברה, הספרות, האומנות ועוד היו ממוצא אוקראיני. זה כמובן לא עילה לתוקפנות המלחמתית הרוסית נגד אוקראינה. אך בניגוד לפלשתינים שהם ערבים, רובם מוסלמים, דוברים שפה אחרת, אוקראינה ורוסיה שתיהן מדינות סלביות עם שפה אחת, תרבות אחת וגם היסטוריה, פחות או יותר, אחת.

ויש עוד היבט דומינננטי למדי במציאות של היום בכול הקשור לנו ולעם הפלשתיני. ההיבט הבינלאומי. אנו עדים יותר ויותר למצב שכל צעד שננקט נבדק בקפדנות רבה בהקשר הבינלאומי. תהיה ההליכה על הסף שבלחמה הקרה החדשה של ימינו אשר תהיה, אין כל רצון מאף גורם בינלאומי גדול כמו ארה"ב, רוסיה, סין, או אירן להיגרר למערכה בינלאומית.ו יש למעצמות הגדולות דרכים לבלום התפתחויות כאלה בלא להסתכן במעורבות עצמית - מועצת הביטחון. די לקבל החלטה ללא וטו כדי לכפות על ישראל להיפרד מן הפלשתינים. כבר עכשיו מדינת ישראל מבודדת עד כדי חנק כמעט והחלטת מועצת הביטחון שמחייבת את כל האומות עלולה להביא לחרם עולמי נגדה ובכך לכפות פתרון.

לכן אל נא תאמר ש"אין פתרון". יש. החוכמה המדינית היא להגיע למצב שבו הפתרון יהיה שלנו ולא של אחרים.