יש לי חולשה מיוחדת לאיטליה, לאנשיה, לנופיה ולמאכליה ונתתי לכך ביטוי באי אלה פוסטים בצורה כזאת או אחרת. אם מישהו מבני המשפחה נוסעים לאיטליה הם יודעים שאני אוהב גבינת פרמג'אנו מקורית ופרושוטו קרודו מיובש ומעושן כהלכה, שאגב גם מקורו בפארמה, מולדת הפרמג'אנו. אני אוהב שירים איטלקיים ואני אוהב שירים עבריים על איטליה כמו זה של נתן אלטרמן " נאום תשובה לרב חובל איטלקי" שהביא מעפילים לארץ. ואני מביא שני בתים מהשיר:
יום יבוא - ואתה בזוית של פונדק
תשב, סב, על בקבוק של קיאנטי.
ותחייך ותירק חתיכה של טבק
ותאמר - כן חבריה, זקנתי.
כן ראיתי רבות בעולם העגול
אך אזכור עוד, חי סנטה מריה
איך נרטבתי בחושך כמו תרנגול
אותו לילה על חוף נהריה.
ואיטליה בשבילי היא יציאה לאור מחשכת השואה לאחר חמש שנות נעורים בגטאות, במחנות ריכוז, בריחה מרכבת מוות ועוד. באתי כאדם שנולד מחדש לדרומה של איטליה, לשמיה הכחולים וחופיה המרהיבים לכפר נוער מאולתר במשך ארבעה חודשים לקראת העלייה לארץ.
לסיפור הזה בהמשכים נוסף עוד פרק איטלקי. סן ניקאנדרוֹ גארגָניקוֹ היא עיירה איטלקית מנונמנת בקצה העליון של המגף האיטקלי שעל הים האדריארטי במחוז פוגיה בדרום מזרח איטליה. היא כמעט מקבילה בקו אוויר לנאפולי שעל גדות הים הטיראני שהוא חלק מן הים התיכון. היא לא עיר חופית ולא ציורית כמו עשרות עיירות וכפרים בחלק הזה של המגף האיטלקי ובמיוחד אלה שעל החוף, אם כי יש בה שרידים מימי הביניים, כמו כמעט בכל אתר באיטליה. סנטה מריה אל באניו, לעומתה, נמצאת בעקב המגף, שם שהינו קבוצת בני נוער בפנימיה מאולתרת לקראת העלייה לארץ, כפי שציינתי. אולם עצם העובדה שבחלק הדרומי הזה של איטליה היו מאות אלפי ניצולי שואה בדרכם אל ארץ ישראל טבעי שהתהודה תגיע גם אל סאן ניקאנדרו ובמיוחד לאב דואנט הכומר מכנסיית סאן גאורגיו.
האב דואנט היה אדם צנוע אך תאב דעת, ושימש במלחמת העולם השנייה כומר במסגרת הצבא הפשיסטי בהנהגת מוסוליני, בעל הברית של היטלר. הוא נפצע במהלך המלחמה ושהה בבית חולים עם שבוי אנגלי. האנגלי הודיע לשכנו הכומר שהוא מוכן ללמד אותו אנגלית ואילו האב דואנט הודיע לו כי בתמורה הוא ילמד אותו לנגן בגיטרה. טיפוס עממי וידידותי. כשהכומר החלים הוא החליט כי הוא לא ישוב יותר לצבא וזמן קצר לאחר מכן המלחמה הסתיימה. באחד הביקורים אצל ידיד התוודע האב דואנט לתנ"ך. ככומר הוא ידע על עצם קיום התנ"ך אלא לא העמיק חקור מה יש בספר הזה של "הברית הישנה". הידיד השאיל לו את התנ"ך והכומר נדלק מתוכנו. עד כדי כך שהוא ראה לנכון לדבר על כך באחת הדרשות השבועיות שלו בפני קהל מאמיניו והוא תיאר את הכתוב בו כגילוי של האמת הצרופה.
בין אם כתוצאה מזה או במקרה, תושבת העיירה, קוֹנגֶטה דילָאו חלמה חלום ובו היא משפחתה וחלק מן הקהילה מלווים במלאכי-אֵל עולים לארץ הקודש. המעניין הוא שקונגטה נמנתה עם כת ה"סובוטניקים". הסובוטניקים, במקורם היו נוצרים מרוסיה ואוקראינה, רובם איכרים ובתחילת המאה ה-19 אימצו את קדושת השבת ומכאן שמם. הצאר אלכסנדר הראשון פיזר אותם ברחבי המדינה כעונש על שאימצו חלק מן הדת היהודית. במהלך מלחמת עולם השנייה נרצחו רבים על-ידי הנאצים. קרוב לוודאי שלפני כן, בשל הרדיפות, חלק מהם היגר למערב אירופה ובין השאר לאיטליה.
קונגטה ומשפחתה נמנו עם הכת הזאת. היא החליטה לספר לכומר על החלום שחלמה והכומר הנוצרי עודד אותה להגשים את החלום. "עליך לעלות לארץ הקודש יחד עם הקרובים לך כי זה רצון האל", אמר לה הכומר ובכך הוא בעצם נתן את הגשופנקה שלו להגירת קבוצה מבני העיירה לארץ ישראל. וככה בשלהי המלחמה כשרבבות יהודים חלמו על העלייה לארץ ישראל הייתה קבוצה של 12 משפחות של נוצרים בעיירה בדרום מזרח איטליה, שותפה לחלום. היה גם פיצול במשפחות. חלק הסכים להגירה וחלק לא. עם המתנגדים היה אחד בשם ליאונרדו טארדיו. הוא היה ידוע כבטלן המשפחה שלא עבד בשדות כשאר בני המשפחה אלא הנעים להם בגיטרה. הוא לא רצה להגר לארץ ישראל כי גם שם צריך לעבוד את האדמה. אבל שכינעו אותו כי זאת ארץ חלב ודבש, הכל נוזל - הדבש מן הכוורות והחלב מעטיני הפרות ותפוזים נושרים מן העצים. הוא השתכנע והצטרף לחבורה.
קונגנטה וחבריה, כמה עשרות במספר, החליטו שעליהם להתגייר באיטליה. חברי הקבוצה נסעו לרומא והתגיירו כדת וכדין. אך החלום להגיע לארץ התגשם כשמדינת ישראל קמה ובשנת 1949, עוד במהלך מלחמת העצמאות, הקבוצה האיטלקית הגיעה לארץ. משום מה המוסדות המיישבים החליטו לקלוט אותם בבירייה בצפון הארץ ובצפת. בירייה שנוסדה על-ידי בוגרי "בני עקיבא" חברי הפלמח נהרסה במלחמת יום העצמאות ובמקומה הוקם מחנה עולים שלימים הפך למושב. צפת כידוע היא עיר משופעת מסתורין והסובוטניקים מסאן ניקאנדרו אמורים היו להשתבץ כעוד אבני חן של העיר העתיקה הזאת.
כיום המשפחה מפוזרת ברחבי הארץ, בצפון, באשקלון בדרום ובתל אביב. גאים על היותם ישראלים ושהבנים שלהם משרתים בצה"ל מהם בתפקידים בכירים. הם חידשו את הקשר עם מכורתם ועם המשפחות שלהם שנותרו בעיירה. כל אחד מן הצד שלו מכבד את הצד השני ולישראל מעמד מיוחד בסאן ניקאנדרו גם בימים אלה.
את הסיפור סיפרה לי מרגלית טָארדיוֹ בת 70 תושבת אשקלון, נשואה ואם לחמישה, סבתא ל-16 נכדים וסבתא רבתא לשישה נינים, נכדתה של קונגטה בעלת החלום ויוזמת העלייה מסאן ניקאנדרו. מרגלית היא גיסתה של מירי עוזרת הבית שלי. מירי היא בתו של ליאונרדו "הבטלן" אשר לאחר בואו לארץ מצא ג'וב כלבבו. מירי אומרת שהתפקיד שלו היה לפתוח ולנעול את הדלתות של משרדי ה"קרן הקיימת" בצפון הארץ. לעומתו רעייתו עמלה קשה כטבחית במוסד ציבורי. מירי ודליה אחותה הן נשים חרוצות. למירי בן בעל יכולת כלכלית, אך היא מסרבת להעזר בו לפרנסתה והיא עובדת סוציאלית וסיעוד ומרוויחה את לחמה בכבוד. היא, שדואגת לצרכים השונים שלי, והיא זאת שהביאה את גיסתה מרגלית לסייע לה ויחד הם ממלאות את המשימות בחן, בחסד ובהרבה חום. כמו איטליה.
