לא בכיינות וגם לא ניסיון לייצר תחושה של פראיירים. להפך, זה נובע מתחושה של זכות עצומה להגן על המולדת. המילואים במדינת ישראל הם תמצית הטוב שבנו. הביטוי הכי חזק לרוח הערבות הדדית, האחריות והמנהיגות. בעיקר כשאין אחרים מלמעלה והמדינה נעלמת כמו ב-7 באוקטובר.
תמרור האזהרה שצריך להרים עכשיו נובע מתוך ראייה מפוכחת על העומס שמוטל על כתפי המילואימניקים ובני משפחותיהם. על המגבלות המעשיות בהפעלת הכוח והמגבלות הערכיות שיש בעוול בוטה כל כך. בניגוד לעבר, עכשיו ברור לכולם שאנחנו חייבים צבא גדול וחזק כדי להגן על מדינת ישראל. זקוקים להרבה חיילים כדי לסיים את המלחמה בהשמדת האויב והתשתיות שלו, ונצטרך הרבה מאוד מילואימניקים לאורך זמן כדי לספק תחושת ביטחון לתושבי הצפון והדרום ביום שאחרי. אלא שאף שהצורך גדל - מאגר המתגייסים נותר כפי שהיה.
לצד הגאווה הגדולה להילחם על המדינה, יש לשירות המילואים גם מחיר כלכלי, נפשי ומשפחתי שקשה להעריך את משקלו עדיין. מילואימניק שמשרת יותר מ-200 ימים בשנה יוחלף בתפקידו, ולא משנה עד כמה החברה שמעסיקה אותו מלאת רצון טוב. ילדים שגדלים עם הפחד על אבא כשהוא יוצא לסבב נוסף, כי השכן נפצע או נהרג. נשים ואימהות שלא ישנות בלילה. זה לא יכול להימשך כך לאורך זמן. הדרך היחידה להחזיר את הביטחון ולשמור על העוצמות הקיימות היא להגדיל את מאגר החיילים - ואת מאגר השוויון. לגייס עוד ועוד ישראלים שלא לקחו חלק עד עכשיו. החברה החרדית בולטת בכך לרעה.
מה המשמעות? לייצר חוזה חדש בין המדינה לאזרחים שלה. מי שמשרת - מקבל והמון, ומי שלא משרת בצבא או בשירות לאומי לא יקבל כלום, יהיה לסוג של "תושב" ולא אזרח גאה. לא מימון מוסדות, לא סבסוד, לא זכות לבחור ולהיבחר. אני מכיר בעל פה את הטענה "זה לא יקרה", "אי אפשר". זה מה שאמרו 15 שנה על חיסול חמאס וחיזבאללה, ועל הצורך לחיות בעצימת עיניים. אבל זה יקרה, כי גיוס חרדים ושירות לאומי לערביי ישראל הם שבירה של עוד קונספציה מסוכנת שליוותה אותנו שנים.
המערכת הפוליטית מתכחשת למצב הזה, זה הטבע שלה. חוק שימור החומר ואטימות מוחלטת מביאים את הקואליציה למחשבה שצריך להעביר חוק בלוף נוסף שמנציח מיעוט קטן בלבד שמשרת. קשה לחשוב על פער גדול יותר בין הקריאות לניצחון באומץ לדרגי השטח לבין הפחדנות הפוליטית לעשות את הדבר הנכון. אין אחד בממשלה שלא יודע את מה שתואר כאן, שלא מאמין באותם דברים, כולל חברי ש"ס. הם פשוט נמוגים לתוך תירוצים פוליטיים. לא כדי לנצח במלחמה.
הבולט שבתירוצים הוא המושג השקרי "צורכי הצבא", בתוספת הסברים מלומדים על כך "שהצבא לא רוצה", או "לא יכול", או "נעשה מה שהצבא יגיד". זה הפוך לא רק למציאות אלא לאיך שאמור לפעול דרג מדיני. מי שקובע סדרי חברה במדינה זה הדרג המדיני ולא הצבאי. מי שאחראי ל-7 באוקטובר, וגם להצלחות בחיסול ראשי חמאס וחיזבאללה זה הדרג המדיני. מי שיקבע איך נגן על עצמנו בעשור הקרוב זה הדרג המדיני. ומי שיקבע את העומס המטורף על הציונות הדתית והחילונית הוא הדרג המדיני. אין אחרים. אין לאן להתחמק.
הצבא תפקידו להכשיר ולמצוא פתרונות. ישיבות בגבול כמו גרעיני נח"ל, חטיבה חרדית, שלב ב', משטרה, מכבי אש. מסלולי שירות. העיקר לייצר שוויון וכמה שיותר חיילים קרביים. כיבוי השריפות, גלגול הבעיה הלאה - כפי שמנסים עכשיו לעשות - זה בדיוק מה שהוביל אותנו לסכנה קיומית לפני שנה. אין שום תירוץ לא לקבל החלטות.
יש עוד עניין קטן - רוח העם. אנחנו משמידים את האויב בזכות ההתגייסות יוצאת הדופן של עם ישראל, בזכות המתנדבים, בזכות תחושת השייכות והמחויבות. מה שקורה עם המגזר החרדי הוא פגיעה בבטן הרכה. עלבון אדיר לכך שחלק מהעם שלנו רואה את המחיר, את הכאב של משפחות שכולות, ומתנהל כאילו לא צריך לשנות דבר. ממשיכים להתעלם מהתורה ומההלכה לגבי מלחמת מצווה ולטעון שזו כפירה להתגייס.
זו פגיעה ברוח העם, בקודשי קודשיו, ולא רק בצורך המעשי בחיילים. הרי כל כך הרבה בני תורה מהציונות הדתית נלחמים עכשיו, רבים כל כך שילמו מחיר אדיר, ואלה במקום לנשק את רגליהם מסבירים שזו לא תורה ולא דרכה. המסקנה היא שאין מה לצפות שהחברה החרדית תעשה שינוי, אבל יש בהחלט מה לצפות מכל חבר כנסת ציוני לעשות מעשה. גורל האומה בידיהם, אסור לתת להם להתעלם ולשקוע בתירוצים פוליטיים, להעביר אחריות שהצבא יחליט, שההוא יסגור את החור. זה עליהם, על כתפיהם, ותמרור האזהרה בוהק מול עיניהם.
