גם השנה, כאשר "מסביב ייהום הסער", מלחמה, סערות ציבוריות, צער, שכול ותקווה משמשין בערבוביה, פתח עם ישראל כבכל שנה מחדש, באותו החשק, באותה רעננות ובאותה ההתרגשות ללמוד שוב את התורה מ"בראשית".
שוב פותחים אנו את החומש הישן, קוראים ברטט את המילים הקדושות, "בראשית ברא אלוקים", וכמו מאליו מורכנות העיניים לעיין בפירושו של רש"י, רבן של ישראל, ולהתחיל ללמוד את פירושו הגדול ומאיר העיניים. רש"י עצמו כותב בקטע פירושו השני על תחילת התורה "אין המקרא הזה אומר אלא דרשני", ונדמה, שאף מילותיו הראשונות של רש"י, בהם הוא פותח את פירושו - אינן אומרות אלא "דרשני"...
רש"י פותח במילים אלו: "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם". שאם יאמרו אומות העולם לישראל "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים", הם אומרים להם: "כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
כמה וכמה תמיהות ניתן לשאול על פירוש זה, אך ננסה לעיין רק בעיקרה של התשובה - שהסיבה לפתוח בבראשית היא משום טענת אומות-העולם:
אם אכן מצד אמת הדבר הייתה צריכה התורה להתחיל רק מאמצע חומש שמות, במצות "החודש הזה לכם"; וכי תורת ה', תורת אמת, שכל קוץ וכל תג בה קודש קודשים, הררים התלויים בשערה, משנה את כל סדרה וצורתה רק בגלל טענתם התיאורטית של אומות-העולם?! האמנם כל קיומו של ספר בראשית אינו אלא מפני חשש ש"אם יאמרו"?!
מובן מאליו אפוא, שאין כוונת רש"י כאן רק למצוא תירוץ דחוק לקושיא שמלכתחילה איננה קשה במיוחד ל"בן חמש למקרא" המתחיל ללמוד את חומש בראשית. אלא ברצונו של רש"י להניח כאן יסוד מהותי ועיקרי, שבלעדיו אי-אפשר להבין לאשורו לא רק את משמעות סיפור הבריאה וספר בראשית, אלא אף את משמעותן הבסיסית של התורה כולה.
כאשר אנו מתחילים ללמוד את תורת ה', "תורה - לשון הוראה", שכולה הוראה כיצד על אדם לחיות חיי אמת וקדושה, להביא לחייו את אור הנצח של חיבור לבורא העולם עצמו, צפה ועולה תמיד טענה או מחשבה, שמקורה ב"אומות העולם", בהלך המחשבה האנושי שאיננו בנוי על השקפת יהדות:
עם ישראל נבחר מכל האומות לקבל את התורה ולהיות "עם סגולה" של הקב"ה; והרי התורה והמצוות הינם הנהגות רוחניות, וקשר רוחני לבורא העולם. הדעת נותנת אפוא, שקיומו וחייו כעם אינו תלוי בתחום גשמי כארץ מסוימת בין ארצות תבל, ומידת שליטתם הגשמית והחומרית באותה אדמה וגידוליה החקלאיים ובחיי היומיום הגשמיים; כל אלו שייכים לכל שאר העמים, ואין להם כל קשר לעם "אשר רוממנו מכל לשון וקדשנו במצוותיו"; עם ישראל אמור להיות עם המרומם מכל המציאות החומרית והגשמית הזאת של כיבוש ושליטה בחבל ארץ גשמי מסוים.
ולכן, על-פי קו מחשבה זה, כאשר עם ישראל כובש לעצמו את ארץ ישראל, ורואה בכך את שאיפתו לחיות כעם קדוש על-פי חוקי התורה הקדושה בארץ הקודש - מזדעקת הטענה: "ליסטים אתם!" הרי אתם גוזלים משאר העמים את דרך החיים שלהם, שאיננה שייכת לכם! מה לכם, עם קדוש שמהותו והגדרתו כעם קשורה לרוחניות וקדושה, ולכיבוש ושליטה בארץ גשמית, כשאר האומות שכל הגדרתם כעם היא על-פי שייכותם לארץ מסוימת?!
לאור זאת, מובן היטב מדוע רש"י אומר שזו טענת "אומות העולם", ולא רק טענת שבע האומות שדרו בארץ כנען, שמהם כביכול "נגזלה" הארץ: אמנם, עיקר הטענה היא על הקשר המיוחד של עם ישראל לארץ ישראל דווקא, וקיום המצוות התלויות בארץ וכו' - אך לאמיתו של דבר זו טענה כללית הקשורה לכל מקום בעולם שיהודים נמצאים בו: מדוע קיום התורה והמצוות קשור כל כך עם העולם הגשמי והחומרי, ומדוע יהודים רואים מטרה בזיכוך וקידוש החומר וחיי היומיום; התורה והמצוות היו אמורים להישאר בבתי הכנסת ובבתי המדרש, להוות מרחוק מצפן מוסרי ורוחני, שכולו הינתקות מהבלי העולם.
ועל כך מסביר רש"י, שזוהי סיבת פתיחת התורה ב"בראשית", כדי להניח את היסוד הגדול של תכלית התורה והמצוות: עיקר מטרת התורה היא שיהודים יביאו את אור ה' לעולם הזה, ויעשו מה"ארץ" וה"ארציות" הגשמית דירה להקב"ה עצמו, שהחומר הגשמי הנראה כסותר לקדושה יהפוך ל"כלי" שבו יוכל לשכון אור אין-סוף. "כח מעשיו הגיד לעמו", כל סיפור בראשית וכוח ה' בבריאת העולם נועד כדי "לתת להם נחלת גויים" - שכל העולם שהוא נראה עכשיו כ"נחלת גויים", מקום החולין והיפך הקדושה, יהפוך להיות שייך לעם ישראל ולקיום מצוותיהם.
ושני שלבים בדבר: כמובן מתחילה כל הכוח והיכולת להכניס קדושה בתוך חומריות העולם, היא אך ורק משום שכך עלה ברצונו של הקב"ה, "הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו", "כח מעשיו הגיד לעמו"; אך לאחר מכן נעשה הדבר בעיקר בכוחם ובעבודתם של עם ישראל עצמם - "לתת להם נחלת גויים", מקום העולם והגויים מסור בידם כדי שיעשו אותו בעבודת התורה והמצוות למקום משכן לאור ה'.
ומעניין, שסיומו של ספר בראשית, הינו במילים "וימת יוסף .. ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים". לכאורה, מדובר בסיפור בלתי רצוי ואף מכאיב, שיוסף הצדיק נאלץ להיות קבור בקבר ארעי לאורך מאות שנים בטומאת ארץ מצרים, "ערוות הארץ". דבר שיעקב אביו כה חשש ממנו. מהמשך הכתובים אנו יודעים שבכך בעצם התחיל קושי גלות מצרים הנוראה. מדוע מסתיים הספר בעניין שלילי שכזה, למרות הכלל המפורסם של "מסיימין בטוב"?
אלא שבכך "נעוץ תחילתן בסופן": פתיחת התורה ב"בראשית", המכריזה ואומרת שכל ענין התורה הוא "לתת להם נחלת גויים", להכניס את קדושת התורה והמצוות בתוך גשמיות ארץ הגויים - מגיעה לביטויה המלא בפסוק זה של "ויישם בארון במצרים":
מצרים היא סמל ושיא של "ארץ הגויים", מצרים מלשון מיצרים וגבולים המפריעים ומצירים לקדושה ולאור ה'. בסיומו של חומש בראשית מראה התורה איך שגם במקום שכזה של טומאה ורוע - מגיעים יעקב ובניו, מקימים בה את בית מדרשם ב"מיטב הארץ", ויוסף הצדיק הוא השולט בארץ זאת עד שבלעדיו "לא ירים איש את ידו ואת רגלו".
ואף גם ברגע הקשה והחשוך של תחילת גלות מצרים, מבשרת התורה שגם בתוך חושך הגלות הקשה ביותר, הרי יוסף הצדיק נמצא עם כל עם ישראל בתוך גלותם במצרים, "ויישם בארון במצרים", ומסייע להם לעשות את עבודתם ולברר ולזכך אף את קושי החומריות והרע של מצרים, עד שבסופו של דבר "עשאוה כמצודה שאין בה דגים", וכל "כספם וזהבם" של מצרים הפך להיות רכוש עם ישראל שממנו בנו משכן לה'.
ספר בראשית אפוא מכריז שוב באוזנינו, לזכור ולהזכיר, לשמור ולעשות, שאין להיבהל מחושך העולם, מטענותיו ומקשייו: "לתת להם נחלת גויים"! העולם וחומריותו ועוצמתו נועד כולו אך ורק כדי שאנו נקיים בו ועל ידו את רצון ה', ובקרוב ממש נראה איך הקב"ה נוטל מהם ונותן לנו, מתוך שלום ושלוה, לעשות מהעולם כולו דירה לה' יתברך.
