"אני בן גאה לעם הפלשתיני" - הכריז מעל דוכן הכנסת ח"כ איימן עודה, כשהעלה לסדר היום של המליאה הצעת חוק "להכיר במדינה פלשתינית" והעלה את חמתם של מעט הח"כים באולם, בעיקר מספסלי הליכוד. יום קודם לכן, בפתיחת כינוס החורף, התייצבו כל חברי הכנסת הערביים במליאה להגיב על הצעת החוק שהעלה ח"כ יולי אדלשטיין, לנתק את קשרי ישראל עם אונרא. בחמת זעם הם תקפו את ההצעה, קראו להקמת מדינה פלשתינית ותקפו את המדינה.
המופע המתריס של הח"כים הערביים, כשאליהם מצטרף שותפם עופר כסיף המומר, מחדד ביתר שאת את השאלה מה עושים חברי הכנסת הערביים בכנסת ישראל? לא ראינו אותם במעמד החגיגי שבו נשאו נאומים הנשיא, ראש הממשלה וראש האופוזיציה. הם מגיעים למליאה במיוחד בימי רביעי, יום העלאת הצעות לסדר היום ואז הם מחממים את הזירה.
וכי מה חשבו לעצמם איימן עודה וחבר מרעיו? שהכנסת תתמוך בהצעתו, בשעה שהרוב בה מתנגד בחריפות למדינה פלשתינית ביו"ש? שהניסיון שלנו עם "מדינת עזה" לא הוכיח מעל ומעבר כי כל ריבונות זרה בארץ ישראל רק תסכן את שלומה של המדינה היהודית האחת?
יותר ויתר מתברר, שהח"כים הערביים הם שלוחי הרשות הפלשתינית בכנסת, מטרילים את הציבוריות הישראלית, ואולי גם חלק נכבד מציבור שולחיהם. ייאמר לזכות החברה הערבית בישראל, שהיא שומרת בדרך כלל על איפוק. רק תופעות מועטות של ניסיונות טרור צצו מקרבה על-ידי בודדים מוסתים או מתוגמלים. יישובים ערביים אינם חסינים מפגיעות הטילים מלבנון. ערביי ישראל אף זוכים לגינוי בעיתון לבנוני על "חיי הנוחות והפאר" שלהם.
עם זאת גוברת התמיהה, מדוע נבחריהם כה קיצוניים, מחריפים התבטאויותיהם ממליאה למליאה. בחסות הדגל הכחול-לבן הם אינם מגנים את פשעי הטרור, משתמשים במילים חריפות נגד המדינה, מנצלים עד תום את הדמוקרטיה הישראלית הלא מתגוננת. אין ביניהם אחד (אולי רק מנסור עבאס) שימתן את דיבורו, שיבין באמת באיזו מדינה הוא חי, מותקפת מכל עבריה.
ישנם גם אנשי שמאל שתומכים בפתרון ההזוי של הקמת מדינה פלשתינית. "שתי מדינות לשני העמים" - ובא כביכול שלום למזה"ת. אלה מהם שמגלים לפתע געגוע לראשי הממשלה בגין ושמיר, שוכחים עד כמה התנגדו השניים לעצם הרעיון של מדינה פלשתינית, נלחמו בו. לא רק משום שהיא מסכנת את עצם קיום ישראל ואת שלום המזה"ת, אלא שהיא אמורה להיות - על-פי חלומם של אבו-מאזן וחבורתו ברמאללה - בחבלי מולדת היסטוריים של העם היהודי ובמזרח ירושלים.
די לקרוא את מסמכי הרשות הפלשתינית, את דברי ראשיה, כדי להבין שאותה מדינה, כביכול "רק" בקווי 1967, נועדה לשמש להם קרש קפיצה להמשך הטרור נגד אזרחי ישראל במגמה להשמיד את מדינתם.
אנחנו מתקרבים להדברת החמאס ברצועת עזה וחיזבאללה בדרום לבנון - תוך מחיר יקר של נפילת טובי בנינו - אבל האויב, ככל שהוא מוכה, חש שהוא המנצח. והראייה: הדיבורים המתעצמים על הצורך בהקמת מדינת פלשתינית, גם בוושינגטון, גם בקרבנו.
ישות כזאת תהיה הישגו הגדול של החמאס, יהיה מחיר הדמים שהוא משלם אשר יהיה. ראשית הגשמת החזון המוסלמי-שיעי "מן הנהר ועד הים". לאמור, מדינה ערבית בגבולות 67 עכשיו, מאמץ מוגבר להשמדת ישראל בשלב הבא. מכל הסיבות שבעולם, דוקא לאחר 7 באוקטובר צריכה הייתה לגבור, לפחות בקרבנו, ההתנגדות להקמת מדינה כזאת.
לו לפחות היינו יודעים שהשנאה היוקדת לישראל וליהודים ברחוב הערבי, בקרב המוסלמים הקיצוניים, ובמיוחד השיעים, מתפוגגת, אלא שנהפוך הוא, היא אך ורק גוברת, נושאת גוון אנטישמי מובהק, נתמכת על-ידי מפגינים במערב. מבחינתנו אפוא, אין זה רק עניין של ביטחון ישראל, של סיכון קיומנו. זה בראש ובראשונה עניין של הקשר ההיסטורי של העם היהודי למולדתו.
טוב שיש לנו את דייוויד פרידמן, שמזכיר זאת בספרו המלומד רב החשיבות שכולו אמיתות: "מדינה יהודית אחת". חבל שקולו פחות נשמע מזה של עמוס שוקן ועיתונו הפוסט-ציוני, שמצדיק את "לוחמי החופש" הפלשתינים, שפורעים בנו. הערבים הפלשתינים, בתעמולתם היעילה, יודעים לטפח את ה"זכות" שלהם, להמציא "היסטוריה" עוד מימי הכנענים, לדבר על "גניבת הארץ על-ידי התנועה הציונית", לשכנע אפילו את קאמלה האריס, שאוי לנו אם תיבחר.
לעומתם, ההיסטוריה שלנו בת למעלה מ-3,000 שנה, שחקוקה בספר-הספרים, אינה מוטמעת די בקרב צעירינו. לכל היותר מדברים על ביטחון בלבד, אך שוכחים את הזכות, את המורשת, את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין העם היהודי לארצו. פתרון-לא-פתרון של "שתי מדינות" לא רק שלא ישים קץ לסכסוך אלא אף יחמירו. הח"כים הערביים, שמפירים ברייש גלי את שבועת האמונים שלהם, מבינים זאת היטב.
