בין ייאוש לתקווה

פישמן הוא נכד לסבא שעזב את פולין בשנת 1925 ועבר לארגנטינה שהייתה אז ארץ ליברלית. ממשפחתו קיבל כלים למחשבה עצמאית וכך עלה לבד לישראל עם גרעין השומר הצעיר והתיישב ברמות מנשה.

"עליתי לארץ בשנת 1979 ממדינה בעלת משטר דיקטטורי, ממשל צבאי. אנשים היו נעלמים לפתע ברחובות. עזבתי את בואנוס איירס ועליתי לישראל כציוני. והנה אני רואה שיש פה יחס שלילי נגד חלק גדול באוכלוסייה. יש אזרחים סוג א' שהם בעד הממשלה הנוכחית, נגד השופטים ובית המשפט, ויש סוג ב' שהם כל היתר. נחרדתי היום כאשר השר קרעי אמר שהם נבחרי ציבור ויכולים לשנות את המשטר אם הם רוצים".

במיצב גדול ומרשים בפינת האולם מתפרש על הרצפה בד צבוע, מרופט, שפוך ומקומט, באורך 8 מטר, המדמה אותנו, חסרי כוח, "נשפכים". שלושה משולשים גדולים תלויים מעליו ובהם מצוירים ידיים, ראשים מעוותים, גולגולות. "יש מוות בצפון ומוות בדרום. הכי מפחיד אותי זה מלחמת אחים. אנחנו חמישה דורות שברחו ממלחמות וממשטר דיקטטורי והנה נפלנו למלחמה נוראה. צריך לעשות שלום עם השכנים", אומר פישמן.

ציורים נוספים גדולי מידות מתארים את מסיבת הנובה בסגנון ייחודי שלו. בציור "פיאטה ישראלית - פלשתינית" מרפרר פישמן לפסל הידוע של מיכאלאנג'לו 'הפייטה', בו מוצגת מריה אוחזת בזרועותיה את ישו בנה הצלוב בהבעת צער וכאב.

הציור שלו מורכב מצמד "פייטות": אימא שצר לה על הבן שלה ואבא שצר לו על הבת שלו. "הם מסתכלים אחד על השני, יש ביניהם הבנה שאולי לאחר המוות הדור הבא יוכל למצוא פתרון".

פישמן, אב לבת (39) ובן (35), נשוי לשלומית, ישראלית צברית, מרגיש כישראלי לכל דבר ומאמין ש"הדור הצעיר יכול למצוא דרך להידברות. כרגע המנהיגים חסרי בהירות נפש להגיע לפתרון".

כאדריכל שהחברה שלו בונה מבני ציבור, גשרים, תחנות אוטובוס, חניונים, יש לו מבט מרחבי מקצועי בעזרתו תכנן את העמדת התמונות הגדולות שחלקן תלויות מהתקרה.

לצד התמונות מוצגים שירים שכתב בספרדית על כל העובר עליו בארבע השנים האחרונות, מתורגמים לעברית על-ידי אשתו שולמית. הוא עדיין מעדיף לכתוב בספרדית למרות שהוא חש ישראלי לגמרי. לא מתגעגע לארגנטינה ומספר שנשיא ארגנטינה הנוכחי (מאז 2023) חאבייר מיליי, קרוב מאוד לישראל וליהדות ואף שואף להתגייר... כך אולי יהיה לנו מליץ יושר בין מדינות העולם שיוצאות נגדינו ומתעלמות מאנטישמיות גואה בארצן.

מיכל אברך, ציירת ישראלית ובינלאומית, תרפיסטית באמנות לנוער במצוקה היא אופטימיסטית מטבעה ומאמינה שהמצב ישתפר. בתערוכה בבית האומנים בת"א באוצרותה של טלי כהן גרבוז היא מציירת את הנוף של עוטף עזה וקוראת "די". על מצע קנווס רחב יריעה היא מציירת כלניות המסמלות את דם הקורבנות בנובה ובעוטף עזה, וגם את פריחת הכלניות בעתיד, בין העצים החרוכים. בציור אחר היא מדמיינת את המנהרות בהם שוהים עדיין חטופים רבים. בצבעים עזים, בסגנון חפשי ומשיכות מכחול נועזות (action painting) היא כובשת את עין הצופה, וציוריה, אמנם, מבוקשים בארץ ובעולם.

אברך (בעלת תואר שני מאוניברסיטת חיפה) הציגה בתערוכות בינלאומיות בפריז, בניו-יורק, בסיאול, ובאופן מפתיע הוזמנה להציג גם באינדונזיה, מדינה מוסלמית עימה אין לישראל קשרים דיפלומטיים. בשנת 2022 האוצרים שם הזמינו ציורים שלה לתערוכה, יחד עם נציגים מכל אירופה. "אז הם היו בעדנו, היא מסבירה, כיום אולי לא היו מזמינים אותם..."

בביאנלה בפירנצה היא הציגה תערוכה בשם "משפחה" בסיגנון שונה לגמרי אך עם אותה אופטימיות צבעונית כובשת. בינתיים קיימות כבר הזמנות נוספות, ביניהן לגלריה גדולה בהודו.