פולחן המוות

יש אמירה המיוחסת לגנרל ג'ורג' פאטון, מפקד קרבות השיריון האמריקני המהולל במלחמת העולם השנייה. "אני לא הולך להלוויות, אני מעדיף שמפקדים גרמניים יילכן להלוויות של פקודיהם". ויש עוד אחת, אף היא נוגעת לנפילה בקרב: "לא מנצחים במלחמה דרך מוות למען המולדת, אלא דרך גרימה לממזר המסכן בצד השני למות למען מולדתו שלו."

קרוב לוודאי ששניהם שייכים לגאון הצבאי הזה שהיה ידוע בלשון בוטה וגסה אבל ביסודו היה אדם משכיל בעל ידע היסטורי רב, שהאסטרטגיה שלו נבעה ממחקר וניסיון ויישומם בזמן ובמקום בזירת הקרב, ותפיסתו החדה לגבי הטקטיקה שיש לנקוט כדי להשיג את המטרה. הוא נחשב לאחד המפקדים הדגולים והנועזים.

אצלנו, לעומת זאת, נהוג לצטט את טרמופלדור אשר לפי המסופר, וזה נתון במחלוקת, אמר "טוב למות בעד ארצנו". מבין השניים אני בוחר בפאטון, שלחם נגד הנאצים כאויב אף שראה בהם גזע אציל בהשוואה לרוסים שאותם תיעב והיה גם אנטישמי מובהק. הוא בחר בחיים. לאמור "טוב לחיות למען המולדת" .

בהקשר זה אני רואה לנכון לצטט את אלכסנדר פופ מגדולי המשוררים האנגליים במאה ה-18 שכתב fools rush in where angels fear to thread. טיפשים רצים למקום שמלאכים חוששים לרחף. נושא עָצוּב וכּאוּב. כשאני, אדם למוד שכול, שומע ורואה כיצד בהספדים מעלים על נס את תכונותיו היפות של החייל ליבי מתכווץ - גם נוכח עצם האבידה וגם לגבי הסיבות של האובדן. אך זאת עובדה שאנו, ככה או אחרת, מקדשים את פולחן המוות. ולא ברור מניין העתקנו תכונה זאת שכן התורה "היא עץ חיים למחזיקים בה" ו"קדושת החיים" תקפה לא רק ביהדות אלא גם בנצרות.

אולם הדבר החמור ביותר הוא שהמוות מנוצל באופן ציני לצרכים פוליטיים. זה לא ייסלח ולא יישכח לאלה שגם גורמים לכך וגם מטפחים פולחן זה. מדי פעם בפעם כשאני מתייחס לשואה שאותה חוויתי אני מדגיש חזור והדגש כי אני ושכמוני שעברנו את כל מדורי המוות, הרי בעלותנו לכאן מן האפר כעוף החול, את בשורת החיים הבאנו. את התקומה. זאת הבשורה שהעם ראוי לה תמיד ובייחוד לאחר יותר משנה של תלאות המלחמה. פאטון הביס את היריבים. גם אנו נצליח בזה אם נדע להתמיד במערכה בנחישות ובאמונה בצדקת דרכנו. טוב לחיות בעד ארצנו.