דבריו של ישראל זיו חשובים לא מפני שהם נכונים, אלא מפני שהם חושפים תופעה עמוקה ומטרידה - חוק יסוד: הצבא, הקובע שצה"ל כפוף למרות הממשלה, הוא אות מתה. לשיטת זיו וחבריו - ידלין, דיסקין, הגרי, פרדו, גלנט, הרצי ושות׳ - מערכת הביטחון לא כפופה למרות הממשלה אלא מתנהלת כרשות עצמאית. כמאמר הביטוי: "צבא שיש לו מדינה".
לכן, אין צורך "להטריד" את ראש הממשלה באישון לילה עם סימנים מעידים לפשיטה רחבה של חמאס, לא ביג-דיל. אפילו שר הביטחון לא חייב להיות בעניינים, הוא מתעדכן רק ב-06:30 מבתו, ששירתה כקמב"צית בשלדג, על המתקפה בדרום.
לכן אנחנו עדים לתופעה מטרידה של ציפוף שורות בדרגים הבכירים בצה"ל. מדרגת תא"ל ומעלה מתבססת תרבות של הומוגניות מחשבתית ושליטה בלעדית של הגמוניה פוליטית מסוימת.
אין מקום למי ש"יש לו אג׳נדה". מצביאים מעולים בעלי תפיסות שונות, כמו וינטר, צ׳יקו תמיר ואפי איתם, נדחקים החוצה בעיקר בשל השקפת עולמם. במקביל, קצינים התקפיים שלא מהמילייה הנכון, כדוגמת האלוף יניב עשור ודדו בר-כליפא, מוצאים את עצמם באכ"א ולא בתפקידי הליבה של המטכ"ל כאלופי פיקוד. השיא היה בימי הרפורמה, שבה קשה היה לפספס את הקריצה של הרמטכ"ל וחלק מבכירי צה"ל למחאה הפוליטית. שום פעולה ממשית לא ננקטה נגד ראשי הסרבנים, לא בזמן אמת ולא לאחר מכן.
גם אחרי שראינו את התוצאות ההרסניות של הסרבנות, בחר דובר צה"ל בתחילה להרעיף שבחים על אחד מראשי הממרידים לסרבנות, רון שרף. רק לאחר לחץ ציבורי כבד הודיעו כי שירותו של שרף הוקפא, לא לפני שחיברו להקפאה אל"ם מצטיין, חזי נחמה, שהעז כאזרח לבקר את תפקוד הצבא. איך אומר ישראל זיו: הכל הפוך. והגיעה השעה לחזור למושכלות יסוד ולחוקי יסוד.
