לא כוח ולא אלקטרולט

עכשיו כשחלפו כמה שעות, סיכום מחשבות בעקבות הפרישה של עידן רול מ׳יש עתיד׳. אני יודע, רק לזה חיכיתם. אבל תקראו בכל זאת, נו.

1. אין בן-אדם מחובר פוליטית במידה סבירה ומטה שלא ראה את זה בא. למעשה, ההפתעה היחידה היא שזה קרה עכשיו. מאז ה-7.10 רול אימץ אחת לאחת את טענות הימין הלאומני, מחזר אותן, הפיץ אותן והביע בהן תמיכה. החל מקריאות לשיטוח עזה וכלה בסיסמאות נואלות כמו "עבאס זה חמאס" (וחמאס, כידוע, זה דאעש. ודאעש זה נאצים), הכל היה שם. מותר להניח שהסיבה היחידה שלא נבעט מ׳יש עתיד׳ זו התקווה שיסייע להפיל את הממשלה, שכעת מן הסתם נגוזה. ארחיב גם על זה תכף.

2. לרול אין כוח ולא אלקטורט. הוא הדין גם לגבי דמויות אחרות שספק-קנו-לעצמן מקום בתקשורת בשנה האחרונה וכעת מרחרחות סביב העולם הפוליטי: עינת וילף, דוד שרז ("תיקון 2024"/ "אל הדגל"), יועז הנדל (לא, הוא לא האב המכונן של שירות המילואים בישראל) וכו׳. במובן הפשוט ביותר, כולם מריחים בחירות ומשוכנעים שהם הדבר הגדול הבא והגיע תורם. זה בסדר בפני עצמו, כמובן, אני אפילו בעד - רק שמה שמשותף לחבר׳ה האלה זה לא רק חוש פוליטי, אלא הפזילה לעבר מפלגות ימין וימין-מרכז פרסונליות, כמו זו שמקים כעת נפתלי בנט, זו שמתחזק עדיין בני גנץ, אפילו ׳ישראל ביתנו׳ של ליברמן. באופן אישי, אני מציע שלא להצביע למפלגות כאלה. ואסביר.

3. באופן מסורתי, אנשים כמו עידית סילמן, כמו עמיחי שיקלי, כמו עידן רול, כמו אחרים ורעים - שנכנסים לכנסת מכוח שריון במקום ריאלי במפלגות שאין בהן פריימריז - לא מחויבים לכלום. לא לאג׳נדה, לא לאנשים. כלום. הם שם כדי למלא פונקציה שכל כולה זהות ואין בה כלום מעבר: גבר ביטחוניסט, אישה בהייטק, דתי-לייט שרוצה אחדות, ראש עיר חצי-מוכר לשעבר, דיפלומט אתיופי, מילואמניק חתיך, אקדמאית מבטיחה, ספורטאי כובש, דרוזי סופר ציוני. חלקם מתגלים בדיעבד כהצלחות. חלקם (ואל תגידו שלא זיהיתם כמה שמות מאחורי הטייטלים לעיל בעצמכם) נכנסים ככלום פוליטי ויוצאים ככלום פוליטי, אבל עם דרך סלולה לעמדת מנכ"ל במשרה חלקית מינוס בשוק הפרטי, ושכר של 24 אלף לחודש (היי, יפעת שאשא ביטון, מה את עושה פה?). חלקם האחרון - הלא קטן לצערי, העצוב, המתסכל - מנצל את 15 דקות התהילה שלו כדי לזרוע חורבן. לפרק ממשלות, להרחיק את הבחירות, לקבל תואר שר לרגע. להיות "טובה עד הסוף", כי "הניסוי נכשל".

4. צחקנו כמה שצחקנו על היהלומים של מירי רגב, אבל את האמת צריך להגיד: היא מחויבת לציבור שלה יותר משאנחנו במחנה הליברלי מוכנים לחלום אפילו שהפוליטיקאים שלנו יתחייבו כלפינו. חלק מזה דוחה, הרבה מזה כשר אך מסריח, הרבה ספק-עובר-על-החוק, וזה לא חייב להיות ככה ממש כשם שהארגזים של עמיר פרץ הסריחו את החדרים שאליהם הוכנסו בכל פריימריז מחדש ולא חייבים אותם. אבל האמת היא שהדרך היחידה, כמעט, להבטיח שנציגי ציבור אשכרה יעבדו עבור הציבור ולא עבור המנהיג או עבור הקריירה העסקית העתידית שלהם, עוברת במחויבות ישירה שלהם. דרך פריימריז, דרך הצבעה עם סדר הרשימה בקלפי, וכן הלאה. "הדמוקרטים" הם המפלגה היחידה מהליכוד ושמאלה שעושה את זה כרגע. אני מקווה ש"יש עתיד" תצעד בדרך הזו. ואל תתפלאו כשמירב כהן, ולדימיר בליאק, קארין אלהרר ונאור שירי יקבלו את המקומות 5-2 ברשימה לכשזה יקרה. לא כולל דמויות חדשות שתתמודדנה, כמובן.

5. דבר אחד עידן רול כן הבין, והגיע הזמן ששאר המפלגות שלנו יבינו גם כן. זה קרה ב-7.10. אז, הוא הבין שבבחירות הבאות הקו המעורפל שמסרב לנקוט עמדה ביחס לעתיד הסכסוך, שמציע לדחיין את העיסוק בפלשתינים לטובת עיסוק בהווה בסוגיות פנים-ישראליות כמו זכויות להט"ב או מכירת לוקשים על שלום עם העולם הערבי אבל בלי הפלשתינים - יהיה הרבה יותר קשה למכירה. זה לא שהוא שינה את עמדתו: הוא תמיד היה ימני בהיבט המדיני. אבל אפשר היה להסליק את זה בתוך אג׳נדה ליברלית לכאורה, בשורות מפלגה שהנושא המדיני משני בסדר העדיפות שלה. עכשיו, אי-אפשר. בבחירות הקרובות ה-fault line יהיה חייב להיות על הבחירה בין המשך דרך הפופוליסטים (מלחמה בכל חזית, ניהול הסכסוך ביו"ש, הפיכה משטרית ומכירת חיסול לידי החרדים) לבין דרך הליברלים (פתרון הסכסוך בדרך דיפלומטית, חיזוק הכנסת והעליון, ביצור הדמוקרטיה המהותית). בבחירה הזו רול הוא קודם כל ימני מדינית ורק אח"כ ליברל חברתי (to the extent that he is that), והוא בחר בהתאם. גם הדמוקרטים ולפיד והמפלגות הערביות. גם הליכוד ויתר חברות הממשלה. עכשיו נשארו ׳רק׳ בנט, גנץ וליברמן - שרק ילכו וידממו מנדטים ככל שייטיבו למלא את פיהם מים אל מול המציאות.