שוב קונספציה, שוב מודיעין לקוי

4.
ממשלת ישראל נראית כמי שאין בכוונתה לעבור לשלב ב' של העסקה. ראש ממשלת ישראל מדבר כמי שאין בכוונתו לעבור לשלב ב' של העסקה. אם כך הוחלט, זו החלטה הופכת קרביים. צריך לקוות שהתקבלה לא משום רצונם של השרים לשמור על הקואליציה, אלא בשל אמונתם שבאמת אסור לישראל להמשיך לשלב ב'. למה לא להמשיך? כי שלב ב' מבשר שחמאס עלול להישאר בשלטון. וישראל נחושה - כך היא אומרת - לא להשאיר אותו בשלטון.

כאשר הציבור הישראלי נשאל ישירות על האפשרות הזאת, של חמאס שנשאר בשלטון, גם הוא לא מוכן לקבל אותה. וזה קצת קשה לזהות. כי אם שואלים את הציבור משהו בנוסח "האם את/ה מוכן לסוף המלחמה בתמורה לשחרור כל החטופים", רוב הציבור משיב בחיוב (ראו לדוגמה, את השאלה הקצת משונה בסקר המכון לדמוקרטיה). אבל אם שואלים את הציבור אם הוא מוכן לעסקה שתכלול הסכמה לכך שחמאס ישראל בשלטון - רוב גדול אומרים לא (ראו את התשובה לסקר JPPI כאן).

מסקנה, לכאורה: תמיכת הציבור בעסקה - ורובו תומך - מעידה על כך שרובו סבור שאפשר לקיים את העסקה בלי לאפשר לחמאס להישאר בשלטון.

האמנם? לא זה המצב אם מתייחסים ברצינות לסקר שבו הציבור נשאל "האם אתה מאמין או לא מאמין להבטחה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, לפיה חמאס לא ימשיך לשלוט בעזה". לפי הסקר הזה (מאגר מוחות) 61% ענו שהם לא מאמינים להבטחה, 17% מאמינים לה, 22% לא יודעים.

נסכם: הציבור בעד העסקה. הציבור נגד הישארות חמאס בשלטון. הציבור לא מאמין להבטחה שחמאס לא יישאר בשלטון.

ושוב נסכם: הציבור בעד עסקה שהוא נגד התוצאה שהוא מאמין שתהיה לה. זה לא בהכרח לגנותו. המצב באמת מורכב.

5.

העובדה שטראמפ הפתיע בלחץ כבד ומכריע על ישראל לקבל את העסקה, לא מבטיחה שלא יפתיע שוב. הוא יכול להפתיע את נתניהו שוב, ולהגביר את הלחץ עוד יותר כדי שיתקיים שלב ב' של העסקה, אפילו אם המשמעות היא השלמה עם נוכחות של חמאס (או, אולי חמור יותר לטעמם של מי מאוהדי נתניהו: נפילת הקואליציה). הוא יכול לעשות גם את ההפך מההפך, להפתיע את תומכי העסקה, ולרופף את הלחץ לקראת שלב ב', מכל מיני סיבות שאפשר להעלות על הדעת. זו המשמעות המסחררת של נשיא בלתי צפוי
• .

אם טראמפ יוותר על שלב ב' - כבר אמרנו - כנראה שגם ישראל תוותר עליו. לכן נשאל כך: אם טראמפ לא יוותר על שלב ב', האם ישראל בכל זאת יכולה לוותר עליו. האם היא יכולה להיות סרבנית, גם אם טראמפ רוצה מאוד במימוש ההסכם כולו, וגם אם חמאס לא מספק עילה להפסקת התהליך? התשובה הפשוטה היא כן: ממשלות ישראליות כבר עמדו מול לחץ אמריקני כבד ויכלו לו, כאשר הניחו שהאינטרס הישראלי מחייב זאת. התשובה הקצת יותר מורכבת היא לא-בטוח: כי עמידה בלחץ של טראמפ לא דומה לעמידה בלחץ של אובמה או ביידן. ממשלת ימין ישראלית שמתנגדת לתביעות של אובמה או ביידן היא ממשלה נחושה שעומדת מול לחצי השמאל ושיש לה בשרוול מעין הבטחה שהיא יכולה לספק בקריצה: "תחזיקו מעמד, עוד מעט יבוא הנשיא הידידותי". אבל ממשלת ימין ישראלית שמתנגדת לתביעות של טראמפ היא ממשלה שלמעשה מבשרת לציבור הישראלי שאין שום סיעה באמריקה שהיא מסוגלת להסתדר איתה. מה הם יגידו: תחזיקו מעמד ארבע שנים כי אחרי טראמפ יבוא נשיא עוד יותר אוהד?

6.
מול התמונות של צהלות ההמונים בעזה צריך להזכיר גם את זה: הטענה שהיה אפשר להשיג את “אותה עסקה” כבר בקיץ אינה נכונה. פשוט לא נכונה. וזה לא משום שתנאי העסקה שהוצעו לישראל היו שונים - אלא כי המציאות הייתה שונה.

בעסקת חטופים, או הפסקת אש, צריך להתייחס לכלל המרכיבים, אלה שבהסכם עצמו, ואלה שנוגעים למצב הטקטי והמנטלי שבו נמצאים שני הצדדים. לכן, עסקה של ינואר 2025 אינה עסקה של יולי 2024, גם אם מספר החטופים המשוחררים, ימי ההפוגה, המחיר באסירי חמאס, קווי המתאר של נסיגת הכוחות - גם אם כל אלה זהים.

ונכון - לעובדה שהעסקה לא נחתמה ביולי היה מחיר כבד, כולל בחיי חטופים. אבל צריך לזכור שגם לחתימה ביולי היה מחיר כבד- חסן נסראללה ויחיא סינוואר לא היו מחוסלים, בלבנון לא הייתה תחושה של חצי־הכרעה, אולי גם סוריה לא הייתה נופלת. אין לדעת מה היה קורה לו עסקה הייתה נחתמת ביולי, למעט דבר אחד: זה לא היה אותו דבר. זה היה אחרת, גם לטובה וגם לרעה.