המחאה

יריב לוין התחיל את הרפורמה חזק מדי ויומרני מדי. הוא עשה זאת מטעמים טקטיים, כי הוא מכיר היטב את היוריסטוקרטיה והיא יודע שעל כל שינוי הם יצרחו "דיקטטורה". ולכן התחיל חזק כדי להתפשר. למרות שתמיד עמדתי הייתה שהמערכת המשפטית לקחה לעצמה כוח רב מדי וצידדתי בהיבטים שונים של רפורמה, חשבתי שהיא קיצונית מדי, ובמיוחד התנגדתי לשליטה של הממשלה בוועדה לבחירת שופטים. אני שמח שעמדתו של השר לוין כיום היא דומה לשלי: שיש לתת וטו לאופוזיציה ולא לשופטים. כי את מבנה הכוח של מדינת ישראל אי-אפשר לשנות במכה אחת.

ולכן בתחילת 2023 קראתי לציבור לצאת לרחוב ולהפגין. ולכן השתתפתי גם בהפגנות, למרות שברגע שהייתי מעורב עמוק במשא-ומתן מהצד של השמאל בניסיון להגיע לפתרון למשבר החוקתי (אני חיברתי בין פורום קהלת לבין מכון תכלית שלושה שבועות לאחר הבחירות) השתדלתי לצמצם נוכחות בהפגנות. היה משהו מאוד חינני, עממי, בהפגנות האלה. היה להן מטה מארגן אבל הן באו למטה, מהעם.

מה שקורה כיום עם המחאה זה סיפור שונה לגמרי: כשאתה קורא ציוצים של אילן שילוח, שירה מרגלית, אהוד ברק, אהוד אולמרט, בוגי יעלון, דן חלוץ, עמי דרור ודומיהם, אתה מבין שיש כאן אובדן דרך ערכי מוחלט. כשאתה רואה את הקונצרט המתוזמר היטב של ערוץ 12 וידיעות אחרונות (כולל כמובן ynet) אתה מבין שזו לא מחאה שבאה מלמטה. מדובר בניסיון נואש של האליטות הישנות, באמצעות "הדילרים" עושי דברם בתקשורת ובחברה האזרחית, לשמר את ההגמוניה הישנה ואת מוקדי הכוח שלהם.

מה כבר קרה? הדרג המדיני פיטר את ראש השב"כ שאחראי יותר מכל על הכישלון החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל. לרונן בר יש זכויות על תרומה ארוכת שנים לביטחון המדינה, אבל יש לו אחריות רבה על רצח של 1,200 מבני ובנות עמנו. בדמוקרטיה הדרג הממונה נשפט על-ידי הדרג המדיני, והדרג המדיני נשפט על-ידי העם בקלפי.

המחאה איבדה אותי בליל גלנט. המחאה איבדה מאות אלפים נוספים ככל שהיא הלכה והקצינה למחוזות הטרללת. וכיום עם כל המיליארדים שהם שפכו על "ניהול" ההפגנות, על פרסום, על אוטובוסים, מסתבר שהעם, כולל לא השמאל, כבר לא איתם.

זה סופה של המחאה. היא תחזור להיות בעתיד סוג של בלפור עם כל מיני טיפוסים מוזרים כמו אייבי בנימין, נאווה רוזיליו ודומיהם. העם כבר לא איתכם. העם רוצה לנצח במלחמה, והעם חושב שבמהלכים שלכם אתם פוגעים ביכולת להחזיר את החטופים.