האויב עדיין לא הושמד

טבח 7 באוקטובר התרחש כי היינו מטומטמים. עם שלם התקוטט על הוועדה לבחירת שופטים בזמן שחמאס וחיזבאללה תכננו להשמיד את מדינת ישראל. היבריס לאומי, בתוספת מנהיגות שמשוכנעת כי חשוב יותר להכניס אצבע לעין של הצד השני מאשר להתמודד איתו. ככל שהיה קיצוני יותר - כך טוב יותר לפוליטיקאים העלובים שהובילו אותנו. קריאות לסרבנות, להוצאת כספים מהארץ, לפנייה לבתי דין בינלאומיים. מכות באמצע תפילה ביום הכיפורים. כל מי שלא עם הממשלה בוגד. יד איש באחיו בחסות הכאוס.

"אמרתי לכם". כן, אני אמרתי, כתבתי, הפגנתי יחד עם אחרים שתעצרו ותתפשרו. שעוד רגע סכנה גדולה. אבל לא היה מי שיקשיב. הרי הפשרה בבית הנשיא הייתה "של חלשים". וההוא "מהצד השני" תמיד אשם. והנה, מה עכשיו? אתם לא רואים שאנחנו דוהרים לאותה מציאות? רק שהפעם אנחנו באמצע מלחמה. יש חטופים שנמקים במנהרות ו-400 אלף צווי מילואים, יש תמרון קרקעי ואירן שיורה טילים חות'יים בלילות.

כמו שרפורמה משפטית היא מהלך נכון, כך גם צריך שראשי מערכת הביטחון ילכו הביתה וראש הממשלה והשרים האחראים. זה לא קורה כי יש חשוב יותר. השאלות היחידות שרלוונטיות עכשיו לכל צעד שמנהיג לוקח הן: האם זה תורם לניצחון ולהכרעת האויב? האם זה תורם לשחרור החטופים? האם זה מעלה את אמון הציבור בממשלה ובמוסדות המדינה? האם זה תורם לאחדות?

התשובה היא - לא. ניצחון יושג בעזרתנו, המילואימניקים שמתגייסים למרות שהממשלה פועלת נגד הרחבת הצבא. בזכות רוח העם שעדיין מתנדב ועוזר. לא בגלל קונספירציות, פחדים ואיומים שמזכירים את ימי הורדוס. לא בזכות ממשלה שמאז 7.10 לא מנהיגה אלא עסוקה בהישרדות. כשיש אסונות - הם מתחבאים ומחפשים דובר, כשיש הצלחות של מערכת הביטחון - הם אלה שהורו והנחו. חכו ותראו מי יעמוד בקרוב מול המצלמות כשלצערי נשלם מחיר בתמרון הקרקעי. הם כולם ייעלמו כמו שעשו מאז תחילת המלחמה. רוצים לחזור לשגרה ושאחרים יילחמו או יסרבו בזמן שאנחנו חונקים זה את זה.

איך ולמה זה קורה לנו? התשובה שלי היא שהם לא היו שם, לא הריחו את הגופות בעוטף עזה, את הבתים המפוחמים, לא ראו דמעות עד שייבש הכל ולא נותר אלא להילחם ולהדחיק. לא בהלוויות ולא בבתים. זה לא נצרב להם בנשמה. וכשאין, אז נדמה שאפשר לחזור למה שהיה, לשנאות הישנות. כמעט לכל משפחה משרתת בישראל יש כאב אישי, לילות שלא ישנו מפחד, היכרות עם משפחות שכולות ופצועים. ביקורים במחלקות השיקום בבתי החולים. בממשלה יש כאלה שלא מכירים את כל זה. בכנסת יש עוד כמה. הם לא שירתו בצבא, ילדיהם לא משרתים, השכנים לא משרתים. זה לא שלהם.

אז הנה שוב, כמו לפני המלחמה ורגע לפני שאני נקרא להילחם בסבב הקרוב והמדים ימנעו ממני לדבר, אני מרים דגל: אסור שאנחנו ניתן לזה לקרות. אל תיתנו להם. לא אכפת לי מנתניהו, מקרעי, מאמסלם ומגוטליב. לא מהאופוזיציה המוזרה. אני לא מצפה מהם לכלום. הם מפריעים לנו לנצח - בעזה, בלבנון, ביהודה ושומרון. אנחנו נלחמים למען המדינה, לא למען אף פוליטיקאי או ממשלה. אסור לקבל סרבנות כשצריך לתקן מדינה ולהגן עליה. האויב עדיין לא הושמד והחטופים עדיין לא חזרו. עלינו המלאכה. כדי לנצח צריך הנהגה שמפגינה אכזריות מול האויב ורכות מול בני עמה.