הרהורים בעקבות פרשת השבוע

פרשת "בהעלותך" (במדבר ח-י"ב) עשירה בתכנים רוחניים, מוסריים וחברתיים, ויש לה הדים רבים במציאות חיינו העכשווית במדינת ישראל. אסתפק בנגיעות קלות. נגיעונת ראשונה חובקת בחובה את האור הפנימי - האור הרוחני - ואפיוני המנהיגות המתבקשת, שתהיה לנו במעשה "בְּהַעֲלוֹתְך אֶת הַנֵּרוֹת".

קשה למצוא אור רוחני בהנהגה הקיימת. אזרחי מדינת ישראל, הכלואים בצחנת ביבי עזה תחתית 615 ימים, לא זכו לחוות את האור הרוחני וגם לא בני משפחותיהם.

בפרק ח' פסוק ב' אנו עדים לדבר משה לאהרון - "בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעָה נֵרוֹת." אהרון הכהן מדליק את המנורה במקדש - זה מעשה של הארה פנימית, השחה למנהיגות בעם ישראל בכל הדורות - ובמיוחד למנהיגות בארצנו כיום, שהיא נדרשת לא רק להפעיל אור בנרות המנורה, אלא בעיקר לעורר השראה באחרים להעלות אורות, הפורסים על מרחבי ארצנו מרבדי חיים מוסריים, אנושיים והומניים. עליה ליצוק בהם נדבכי חיים של קיומיות ערכית מוארת באור של ערבות הדדית.

אורות המנורה מורים לנו ציווי חיים, המחייבים אותנו, שלא ניתן לחילוקי הדעות בתוכנו להעלות את חיינו על שרטון של עוינות ושנאה חסרת מעצורים. אורות המנורה חייבים להיות המצפן המעלה את חיינו לפעולה מתוך גיוון. שבעת הקנים לשבעת הנרות מהווים ראיה, שבתוכנו יש ריבוי מגזרים ויש ריבוי דעות - אך כולנו מקור אחד - כולנו מנורה אחת, וכמו שיש הרמוניה בין הנרות במנורה, חובה לנהל דפוסי חיים הרמוניים בתוכנו ולא לכבות את אור המנורה בפרץ אלים של עברית בוטה וגסת רוח עת מבקשים ללבן חילוקי דעות.

לצערי, מגוון הדעות בישראל אינו מתנהל תוך דיאלוג מכבד ומכובד. הוא מנוהל, למרבה הכאב, באלימות מילולית בוטה, ולעתים אף גולש לאלימות פיזית קשה.

מכאן נדלג לנושא כאוב של המן היורד מרקיעים רחוקים להשביע עם רעב. "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בּוֹכֶה.." (במדבר י"א 10) העם מתלונן על העדר מזון ומתגעגע למצרים. התלונה היא על המזון הרוחני (המן) וביטוי לגעגועים למזון פיזי. אני רואה כאן הקבלה לימינו. תרבות חומרנית מודרנית שואפת לסיפוקים מידיים, אך לא תמיד ערכיים. המן מייצג גם לחם רוחני - ואני שואל את עצמי, האם כחברה עמדנו במבחן הזנת הנפש ברוח בתוך המציאות החומרנית האופפת את חיינו?

אסיים את הנגיעונת הקצרה בפרשת "בהעלותך" בנושא הקשור למציאות חיינו - משבר המנהיגות. משה במדבר מגיע למסקנה "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׁאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָּבֵד מִמֶּּנִּי" (במדבר י"א 14) משה בצניעותו מכיר בעובדות ומגיע למסקנה, שאחרי שנים רבות בהן נשא בהגה ההנהגה, הוא אינו יכול יותר לשאת בנטל התפקיד. אך יחד עם ההשגחה העליונה נמצא הפתרון, כשנאמר למשה "לֹא תִּשָּׁא אַתָּה לְבַדְּךָ" בעול.

למרבה הצער, במציאות חיינו העכשווית הכל מרוכז במדינת ישראל בידי האחד והיחיד. לא חשוב מה תהיה דעת שר זה או אחר, איך ניתן לפתור את המשבר הנוכחי אליו נקלענו - קיימת אך ורק דעתו של האחד והיחיד, רק הוא קובע. כל מי שמביע דעה ביקורתית, דינו להיות מפוטר ומוכתם בהיותו עוכר ישראל. נושא משרה המציע עצה שאינה מוצאת חן בעיני האחד והיחיד, מראים לו את הדרך החוצה.

התוצאה של שלטון יחיד, שצבא הגנה לישראל מדמם את חיי מאות חייליו במלחמה חסרת תכלית. השליט האחד והיחיד חוזר ושונה - "שאנחנו כבר כפסע מהניצחון", ובפסע הזה מאות חיילים משלמים בחייהם, חיי משפחות רבות של חיילי מילואים קורסות תחת נטל מלחמה, שניתן היה לסיימה כבר מזמן. הכלכלה קורסת, ומדינות רבות במערב מחרימות את ישראל.

מן הראוי, שמנהיג עם ישראל במלחמתו הקיומית באלו הימים ילמד מצניעותו של מנהיג בעם ישראל. ראוי שהמנהיג היום ילמד מהמנהיג בצאת ישראל מבירא עמיקתא של גלות מצרים לפסגות של חיי חרות בארץ ישראל. היום כשהמנהיג הנוכחי מצונן, ייטיב עם עצמו ויקח יום אחד מנוחה, בו יקרא את פרשת "בהעלותך".