המחילה בפרשת "ואתחנן" נותרה דמועה

אודה, שאני קורא את פרשת השבוע שלנו, פרשת "וְאֶתְחַנָּן" בלב קרוע. כל אדם מאיתנו יכול למעוד ולעשות בשגגה מעשה שאין לעשותו. כואב לקרוא, שמשה נענש בחומרה רבה על מעשה שנעשה בשוגג ולא היה במעשהו זדון לב, או כוונה להרע ולפגוע בחברה בה הוא חי.

גם לאחר שעשה את המעשה, משה הביע את צערו על המעשה. למרות כל תחנוניו לא נסלח למנהיג שגאל את עם ישראל מחיי עבדות והעבירו לעבר חווית חיי חרות. העונש הוצא לפועל, וחבל שכך.

המישוריות החינוכית קוראת לנו לפתוח את הלבבות לכתובתו של אדם שמעד, במיוחד שהוא מכיר במעידתו ומביע צער על המעידה. הלב חייב להיות פתוח לתחנוני הבקשה לסליחה ולמחילה. צר לי, שהמחילה לא הוענקה למשה. מישוריות החיים החינוכית תובעת מאתנו סליחה ומחילה כלפי אדם שמעד. צר לי, שההשגחה האלוקית לא פעלה בצורה הולמת וראויה כלפי משה, שלא נסלח לו למרות תחנוניו. תחנונים שלוו בשלל ביטויי צער וחרטה על המעידה.

כואב לקרוא על עונש שהוטל על אדם, שעמס על כתפיו את עול המנהיגות של העם וניווט אותו דרך אימת המדבר אל הארץ הנכספת. שמה של הפרשה "וְאֶתְחַנָּן" ושמה של השבת בה נקראת הפרשה - "שַׁבָּת נַחֲמוּ". השם וְאֶתְחַנָּן נלקח מפסוק הפתיחה של פרשת השבוע - "וְאֶתְחַנָּן אֶל ה' בְּעֵת הַהִיא.."(דברים, פרק ג', פסוק כ"ג), השם "שַׁבָּת נַחֲמוּ" נלקח מפסוק הפתיחה של ההפטרה "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי..." (ישעיהו פרק מ', פסוק א').

כל מהלך טבעי המוכר לנו בחיי היום-יום מצביע על כך, שקודם מעלים בתחנונים משאלות חיים להביאן לידי פתרון, והנחמה באה רק לאחר מכן. קודם בא התחנון, לאחר מכן באה הנחמה.

לשם מימוש ההנחה הזו, אטול דוגמה כואבת מההיסטוריה היהודית. רבן יוחנן בן זכאי מעצים את תחנוניו קורעי הלב בפני שלטונות רומא, כדי שיאפשרו לו לצאת מתחומי הריבונות היהודית הנתונה במצור לעבר יבנה, עיירה קטנה בדרום הארץ. רבן יוחנן בן זכאי רואה בחורבנה של ירושלים, אבל אחרי התחנונים לצאת ממנה, הוא זוכה לראות בנחמה של היצירה הגדולה שקרמה עור וגידים בהקמת המרכז הרוחני ביבנה, שתרם רבות לשמירת גחלת ישראל מפני אימת המבקשים להכחידה ולהשמידה.

דוגמה נוספת אטול מהדרשה שנשא אבי, ראובן קלינסקי, זכרונו לברכה. אבי הציג את תחנוני משה לראות את ארץ ישראל, לה הוא נכסף, כתחנוני אלפים שנות גלות של עם לזכות בנחמה - לזכות לראות ולחיות בארץ הנכספת. תחנוני משה לא הניבו מזור של נחמה למשה אבל אנחנו בני דור, שכן זכה למימוש הנחמה אחרי תחנונים של אלפיים שנות גלות. אנחנו זכינו בנחמה אחרי תחנוני אלפים שנות גלות, כשאנחנו קוראים בהפטרה של השבוע - "עַל הַר גָּבֹהַּ עָלִי-לָךְ מְבַשֶׁרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַּכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׁרֶת יְרוּשָׁלַיִם". אני מקווה, שההנהגה של מדינת ישראל כיום תתעשת ולא תכריע הכרעות ברוח משיחיות קיצונית, שעלולות להביא לחורבן ביתנו הלאומי.