פיליפו פאפא - דרכו של אמן מודרני

- כיצד הזהות התרבותית שלך כאיטלקי מעצבת את האופן שבו הגוף והאומנות שלך חופפים? האם אתה מושפע מאמן מסוים? ומי היה אביך הרוחני?

להיות איטלקי פירושו להיות מוקף ביופי, היסטוריה ואדריכלות מגיל צעיר. ההתפתחות לצד חורבות רומיות, כנסיות רנסנס וכיכרות בארוק העניקה לי תחושה מולדת של פרופורציה, הרמוניה ונוכחות קדושה. מורשת זו משפיעה עמוקות הן על הצילום שלי והן על ההופעות שלי. בצילום, אני מחפש את הרוחניות הנסתרת בצורות אדריכליות; במיצג, אני רואה את הגוף כפסל עכשווי הנושא את אותו משקל וכבוד כמו דמות קלאסית. הזהות האיטלקית שלי מזכירה לי שאומנות חייבת תמיד לשאוף ליופי, גם כשהיא נולדת מכאב.

- האם יש כאב, שמחה או זיכרון משובצים בעבודות שלך כפי שהם בגוף עצמו? האם תוכל לתת דוגמה?

העבודות שלי תמיד נושאות זיכרון. הן עשויות משכבות של חוויות אישיות, של רגשות, של שברי חיים. לדוגמה, במיצג שלי Sono solo me stesso ("אני רק אני"), אני חוקר בדידות וחוסן. העבודה נושאת את כאב הבידוד, אך גם את שמחת הלידה מחדש ואת הכוח הנובע מאימוץ הפגיעות. תערובת זו של רגשות היא שמעניקה לביצוע את עוצמתו. בצילום שלי, הזיכרון עדין יותר, אך נוכח באותה מידה: כל צורה מופשטת שאני לוכד טומנת בחובה הדים של מקומות, סיפורים ורגשות שחייתי.

- האם אתה מרגיש שהאומנות שלך חיה ומתפתחת כפי שגוף האדם משתנה עם הזמן?

בהחלט. האומנות שלי גדלה איתי, בדיוק כמו שגופי. הוא משתנה כשאני משתנה - סופג חוויות חדשות, הקשרים חדשים, נקודות מבט חדשות. מה שיצרתי לפני עשר שנים אינו מה שאני יוצר היום, כי גופי, רוחי וחזוני כולם התפתחו. אני מאמין שאומנות היא אורגניזם חי: האומנות נושמת עם האמן, והיא ממשיכה להשתנות בתפיסת הקהל, גם הרבה אחרי שהיא עזבה את ידיו של האומן.

כשאתה יוצא לעולם, האם אתה מרגיש כאילו גם חלק ממך נעזב? מהן התגובות של המעריצים שלך, האם הם אוהבים את האמנות הזו באיטליה?

כן, מאוד. כל יצירה מכילה חלק ממני - לפעמים אינטימי, לפעמים גולמי. כשאני משחרר אותו לעולם, אני מרגיש גם קליל יותר וגם ריק יותר. זה כמו לתת חלק מהנשמה שלך. באיטליה, הקהל מגיב בעוצמה. חלקם מרגישים נרגשים עמוקות, אחרים לא שלווים, אבל הדבר החשוב הוא שהם מרגישים משהו אמיתי. הדיאלוג הזה עם הציבור הוא מה שמצדיק את החשיפה של מסירת חלק ממני.

- איך אתה מנווט את הפגיעות של הצגת "הגוף" שלך כשאתה מציג את האומנות שלך לקהל?

פגיעות אינה חולשה - זוהי צורה של כוח. כמובן, אף פעם לא קל לעמוד חשוף, פיזית ורגשית מול קהל. אבל אומנות עוסקת באמת, ואמת דורשת פגיעות. אני מנווט אותה על-ידי אימוץ מלא: אם אפתח את עצמי בכנות, אז הקהל יזהה את הכנות הזו ויפגוש אותי בפתיחות שלו.

- האם היית אומר שהאומנות שלך מרפאה אותך, פוגעת בך, או שניהם?

שניהם. ישנם רגעים שבהם האמנות כואבת, כי היא מאלצת אותי להתמודד עם פחדים וזיכרונות שאולי אני מעדיף להימנע מהם. אבל דווקא בגלל העימות הזה, האומנות גם מרפאת. היא הופכת פצעים ליופי ומעניקה משמעות לכאב. השינוי הזה לא תמיד קל, אבל הוא משחרר עמוקות.

- אם האומנות שלך היא הגוף שלך, האם אתה רואה אותה גם כקולך? מה היא מנסה לדבר אל העולם?

כן, האומנות שלי היא הקול שלי. היא מדברת על אהבה, על חוסן, על אותנטיות. היא מדברת על האומץ להראות את עצמך בלי מסכות, לאמץ את השבריריות כצורה של כוח. הקול שלי, דרך האומנות, אומר: יופי חבוי בכל צורה, בכל גוף, בכל סיפור. אנחנו רק צריכים ללמוד איך לראות אותו.

- איך אתה מדמיין את עבודתך - ולכן את עצמך - שורד בעתיד?

אני מדמיין את עבודתי שורד דרך תהודה ולא דרך קביעות. זה אולי לא יחיה לנצח במובן החומרי, אבל זה ימשיך לחיות בזיכרונם של אלו שחוו זאת. התקווה שלי היא לזרוע זרעי השראה, להשאיר מאחור תחושה של עוצמה ואותנטיות שיכולה להדהד במסעותיהם של אחרים.

- כיצד אתה רוצה להשפיע על התפתחות האמנות שלך? יש לך בולטות מסוימת וברור שאתה רוצה להוביל שינוי כדי לעשות משהו שונה. תן לנו את החזון שלך.

החזון שלי הוא להחזיר את האומנות לאמת המהותית שלה. בעולם הנשלט על-ידי מהירות ודימויים שטחיים, אני רוצה להחזיר את האומנות לדיאלוג האינטימי בין צורה לנשמה, גוף ומרחב. אני לא מבקש לחקות אלא ליצור משהו טרנספורמטיבי: אומנות שהיא קדושה, אותנטית ואנושית עמוקה. אם עבודתי יכולה לפתוח אפילו אדם אחד לראות יופי בשבריריות, אז אני מרגיש שכבר השפעתי על עתיד האומנות.

- תודה לך, פליפו פאפא היקר, תשובותיך מעניקות תמונה של אמן מודרני עם נקודת מבט רעננה על אומנות. אני מאחלת לך עוד הצלחה והישגים!