על העיוורון - מינוי זיני כמשל

בספרו על העיוורון, סאראמאגו מתאר חברה שלמה שמתעוורת לפתע. לא משום שמתרחש אסון רפואי, אלא מפני שהיכולת לראות את המציאות, להבחין בין עיקר לטפל, פשוט נעלמת. אנשים בטוחים שהם רואים, אך למעשה הם שקועים באפלה מוסרית.

נדמה שכך קרה גם לנו לפחות עד לרגעים אלו בפרשת מינויו של דוד זיני לראש השב"כ. היינו בטוחים שהשכל הישר ינצח. האמנו שהמערכת תדע להציב לעצמה גבולות. אמרנו לעצמנו: "זה לא יקרה, זה לא יעבור." והנה, זה קרה, וזה עבר את ועדת גרוניס, שהיינו בטוחים שתניח את הגדר לבחירה.

מדובר בעיוורון כפול: עיוורון שלנו, האזרחים, שבחרנו להאמין שהדמוקרטיה הישראלית מחוסנת יותר מכפי שהיא באמת. הולכנו את עצמנו שולל מתוך אשליה שמישהו יעצור.
ועיוורון של המערכת, שבמקום לראות לכאורה את הסכנות, בחרה להעלים עין, ואולי אפילו לעצום אותן במכוון, ולמנות אדם שמעורר מחלוקת, לפחות על-פי הפרסומים.

במובן הזה, לא רק זיני עבר משוכה, אלא אנחנו נכשלנו. כי כל עוד נמשיך "לא לראות", "להיות מכווני מטרה", "להאמין בצדקתנו כאולטימטיבית, מבלי להותיר מקום לפקפוק", נמשיך גם להיות מופתעים בכל פעם מחדש. בקיצור, עיוורים! ובכל זאת, אחרי כל הביקורת, אני מבקש לאחל לזיני הצלחה. כי בסופו של דבר, על-אף המחלוקות, הוא אמור לשרת אותנו. הצלחתו, אם וכאשר תבוא, תהיה הצלחת כולנו.