חובה מוסרית כלפי הנופלים הזרים

בין הקורבנות הרבים של מלחמת "חרבות ברזל" יש מי שקל לשכוח. הם לא היו אזרחי ישראל, לא חיילים ולא תושבי קיבוצים או מושבים, אלא צעירים שהגיעו לכאן ממדינות רחוקות - נפאל, תאילנד, טנזניה - מתוך רצון לעבוד, ללמוד חקלאות, ולשלוח מעט פרנסה הביתה. עבורם, ישראל לא הייתה שדה קרב, אלא שדה של תקווה.

אחד מהם היה ביפין ג’ושי, אזרח נפאל, שהגיע להשתלמות חקלאית בישראל ונרצח בידי מחבלי חמאס. השבוע, לאחר חודשים של ציפייה וחרדה, גופתו הושבה לישראל יחד עם גופות חטופים נוספים. זהו רגע של הקלה מעורבת בעצב - הקלה על כך שגופו יזכה לכבוד אחרון, אך גם כאב על הדרך הארוכה עד שהדבר קרה.

ב-CIMI, המרכז להגירה בינלאומית וקליטה, שפועל עבור רשות ההגירה והאוכלוסין ביישום ההסכמים הבילטרליים להבאת מהגרי עבודה, בירכו על השבת גופתו של ג’ושי, והביעו תקווה כי גם גופותיהם של שלושת מהגרי העבודה האחרים - סונטייה אקרסרי ו-סוטיסאק רינטלאק מתאילנד, ו-ג’ושוע מולל מטנזניה - יוחזרו לקבורה בארצות מולדתם. יו"ר הארגון, פיני אביבי, אמר כי "החזרת גופותיהם תהיה מעשה מוסרי וסגירת מעגל עבור המשפחות, שיקיריהן נרצחו בשעה שבאו לישראל ללמוד חקלאות ולפרנס את משפחותיהם."

דבריו נוגעים בלב האמת. ישראל חייבת לא רק להוקיר את פועלם של העובדים הזרים, אלא גם למלא את חובתה כלפיהם - בחייהם ובמותם. אותם צעירים, שנפשם נקשרה בארץ הקטנה שלנו, אינם "עובדים זמניים" בלבד. הם חלק מסיפור אנושי משותף. הם עיבדו את שדותינו, טיפחו את גידולינו, ושילמו בחייהם על שנקלעו לקו האש במלחמה שלא הייתה שלהם.

החובה שלנו היא מוסרית, אנושית, ואינה ניתנת למשא-ומתן: על מדינת ישראל לעשות כל שביכולתה, מדינית ובינלאומית, כדי להביא לקבורה מכובדת את גופותיהם של כל הנרצחים הזרים שעדיין מוחזקים בידי חמאס. לא כג’סטה דיפלומטית, אלא כביטוי לערכינו כחברה הרואה בכל אדם צלם אלוהים.

ייתכן שהמשפחות בנפאל, בתאילנד ובטנזניה רחוקות מאיתנו גאוגרפית, אך כאבם אינו רחוק מליבנו. בעיצומו של שיקום ארוך לאחר המלחמה, ראוי שנקדיש רגע של כבוד וזיכרון גם להם - לאורחים שבאו לעבוד ונפלו כאן, באדמה שהשקו בזיעתם. וכמובן נדאג לקצר ביורוקרטיות ולסייע להם להתקיים אחרי רצח מפרנס חשוב כפי שעשינו בעבר.